לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לרקוד עם מלאכים


בגולת עיר המלאכים, במרחק אוקיינוס או שניים מהמזה"ת המהביל, קורים דברים. חלקם משונים, חלקם משעשעים, חלקם אפילו - למה להכחיש - אמיתיים (למחצה). הוליווד טרם קנתה את זכויות הסרט, אך זוהי רק שאלה של זמן, אולי כסף, לפני ששפילברג ירים לח"מ טלפון (או לא).


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2007

עדיין זוכרת, אוהבת


היא בוהה בו בעיניים חלולות, מתקשה בעליל לזהות את האדם מולה. הוא מושיט יד אוהבת ומלטף את ראשה, רוכן אליה ומדביק נשיקה על לחיה המצומקת. פניה מוארות באחת, והיא מצמידה אליה את פניו, מכסה אותם בנשיקות רבות ומהירות, ממאנת להניח להן.

אמא, אמא'לה שלי, הוא מפטיר ומחייך אליה כשהוא מושך כסא, מתישב מולה בחדרה הקטן, אותו היא מחלקת עם חולת אלצהיימר אחרת. הוא מביט בה ולבו נכמר, מתכווץ. בדמות השברירית ובפנים המקומטות הוא אינו רואה שריד וזכר לאשה החזקה והדעתנית שהטילה עליו צל ארוך, כבד, במשך רוב שנות חייו. האשה שבמידה רבה עיצבה את דמותו בד בבד עם היותה קשה ותובענית, שהצליחה לא אחת למרר את חייו בהצלחה בלתי מבוטלת אך שפעה אהבה גורפת, נראית כעת חסרת אונים ואבודה. עתה היא בקושי מצליחה להגיע לשרותים, תוצאותיה הקשות של השבץ הקל בו לקתה לפני מספר חדשים, נזקקת לתמיכתה של האחות התורנית. רוב שעות היום היא מוטלת במיטתה, בוהה בתקרה, מנסה מן הסתם להמלט אל תוך ערפילי השינה הגואלים, מנחמים.

אמא'לה, מה עשית היום, הוא שואל ואוחז בכף ידה הגרומה, המנומרת כתמי זיקנה. כף היד שלפני שנים רבות לטפה וחבקה, עודדה והרגיעה ילדון מבוהל, חרד או נבוך. מה עשיתי היום, היא חוזרת על השאלה וסימני תמהון מצטיירים על פניה, לא יודעת מה עשיתי היום. זה בסדר, הוא מרגיע אותה ומלטף ברוך את ידה, העיקר שאת מרגישה טוב.

עיניה לפתע דומעות והיא לופתת את ידו בחוזקה, ממטירה עליה נשיקות. זה הבן שלי, היא מודיעה בגאווה לשותפתה לחדר, הוא האוצר שלי, כל החיים שלי. חברתה לחדר ממשיכה לנחור קלות, מפנה אליה את גבה. היא מביטה בו בריכוז ודמעות שוטפות את פניה. מה קרה אמא, הוא מנסה לברר, להרגיע. אני כל כך אוהבת אותך, היא מבשרת לו, אתה כל מה שיש לי. גם אני אוהב אותך כל כך, הוא מחזיר לה, נלחם בפקעת שחונקת את גרונו, נאבק בדמעות הארורות שמבצבצות ונתלות בריסיו.

הוא אוחז בידה ורוכן לנשקה שוב, מקרב את לחיו לטובת האשה שאוהבת אותו כל כך, הממהרת להספיג אותו בצרור נשיקות מהירות. הם שותקים רוב הזמן, היא אוחזת בידו והוא מלטף את ראשה, מנשקה מעת לעת. לבסוף הוא נפרד ממנה לשלום, מבטיח לחזור בהקדם לבקור נוסף. היא מלווה אותו במבט אוהב, והוא משרך את רגליו לכוון היציאה, חש במועקה הלוחצת את חזהו ומקשה על נשימה סדירה.

אוה אלוהים, הוא מבקש חרישית מההוא למעלה, עשה כך שגם מחר היא תזכור אותי. תן לי עוד כמה שנות חסד, לפני שאני מאבד אותה לחלוטין לטובת האלצהיימר הארור.

מחר יום חדש, הוא מנסה לעודד את עצמו, מחר יהיה יום טוב. גם מחר היא תזכור, תזכור ותאהב. כמו פעם.
נכתב על ידי , 22/11/2007 05:20  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבא של מאיה ב-17/12/2007 22:25



כינוי: 

מין: זכר

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבא של מאיה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבא של מאיה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)