לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לרקוד עם מלאכים


בגולת עיר המלאכים, במרחק אוקיינוס או שניים מהמזה"ת המהביל, קורים דברים. חלקם משונים, חלקם משעשעים, חלקם אפילו - למה להכחיש - אמיתיים (למחצה). הוליווד טרם קנתה את זכויות הסרט, אך זוהי רק שאלה של זמן, אולי כסף, לפני ששפילברג ירים לח"מ טלפון (או לא).


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2006    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2006

פחדן


אני פחדן גדול, ידוע בעיר כמוג לב אמיתי.
נבהל מצל חולף, בורח מרשרוש פתאומי.
אני פחדן גדול, את זה כבר אמרתי?
פוחד פחד מוות מנשים שאף זאטוט (או חייל) לא קורא להן אמא ושעדיין חולמות, גם אם בסתר ובתת-מודע, להיות מוזמנות לאסיפת הורים.
או מאלו שטרם גיבשו דיעה, או ששינו אותה. מאלו שיחזרו וישנו אותה עוד מספר פעמים.
ברור לי שלעולם לא אהיה האיש שימנע זכות בסיסית כזו מאישה, גם אם תהיה אשת חלומותי. עלי אף אחת לא תביט ביום מן הימים ותניד לי ראש, תתן לי להבין - גם אם הגה לא יצא מפיה - שאני הוא האיש למענו היא הקריבה, ויתרה.
ולא שזה לא רק לא צודק ולא חכם, אלא זה פשוט מבהיל להיות אותו האיש.
אותו האיש - אינו אני.
גם לא אהיה.
אני פחדן גדול, כבר דיברנו על זה?
כל רומן ארוך טווח, כל שכן טרנס אטלנטי ,הוא קשה ומסובך, טומן בחובו סיכויי הצלחה זעירים. כבר הייתי שם, ליוויתי נערה או שתיים אל שדה התעופה, הבטתי במטוס ממריא ונשמתי לרווחה.
איננו מוותרים על דבר בטוח, טרם חתמנו על חוזה בראשי תיבות, עדיין לא מיששנו את הסחורה. כל שעשינו הוא להושיט יד וירטואלית מגששת, נגענו לא נגענו בספק הבטחה לאושר חמקמק.
ועכשיו אני נמלט כגנב בלילה, חומק אל הצללים. אולי גרמתי נזק מזערי, אולי, אך הוא זניח לחלוטין בהשוואה לאסון שיכולתי להמיט - עליה ועלי - לו הייתי נכנע לרגש, ללב המפרפר.
ואני יודע גם יודע שהיא אחת ויחידה, מיוחדת ושונה. היא אולי הסיכוי האחרון שלי לטעום את הפרי הנכסף כל כך, הצ'אנס היחיד שלי לאבד את ליבי ולמצוא אהבה.
וממנה, כדברי המשורר, אני בורח כמו ממגיפה.
אני פחדן גדול, הייתי צריך להזכיר את זה קודם.
נכתב על ידי , 30/1/2006 01:10  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמזונה ב-7/2/2006 23:05
 



עושים שלום


– סליחה, אפשר לשאול אותך משהו?
– כן, במה אני יכולה לעזור?
– את נותנת...?
– סליחה! אתה ממש חצוף! איך אתה מעז!
– רגע, תני לי להשלים את השאלה - את נותנת סיכוי לשלום?
– אה, לשלום. טוב, זה כבר משהו אחר, לרגע חשבתי...
– נו, אז את נותנת?
– רגע, אתה מתחיל עוד פעם עם ה'נותנת'?
– טוב, סליחה - לא התכוונתי, מצטער שעצרתי אותך סתם כך ברחוב
– היי, חכה שנייה - לאן אתה הולך?
– טוב, הבנתי שזמני תם, את לא נותנת
– מי אמר שאני לא? אתה דווקא נראה לא רע
– אז את נותנת סיכוי לשלום?
– איזה שלום? על מה אתה מדבר?
– יש סיכוי או לא?
– סיכוי תמיד קיים
– במה זה תלוי?
– תסתובב רגע
– אוקיי, ועכשיו?
– לא רע, יש סיכוי לשלום
– מתי?
– הערב בשבע, אצלי, הנה הכתובת
– אהה, אז את כן נותנת?
– שמע, אתה ממש חוצפן!
– טוב, סליחה - זה היה בצחוק
– צחוק בצד, שבע זה שבע!
– אוקיי, לא צריך להתרגז
– לא מתרגזת, הבעל חוזר בשמונה
– טוב, הבנתי. עושים שלום אצלך בשבע
– מגעים לשלום
– צ'או
– סי יו לתר, חומד
נכתב על ידי , 27/1/2006 12:21  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבא של מאיה ב-30/1/2006 00:31
 



מפגש המוות


אם אני תופש אותו - אני גומר אותו, על המקום. מנקנק אותו בצורה מקצועית, לא משאיר ממנו ולו נוצה בודדת. איך, איך הוא מכר לי את הלוקש, נתן לי להאמין שדם לטיני הוא דם קר, קפוא יותר מהקרחון שגירד את הצבע לטיטניק. ועכשיו אני יושב מולה, מול הברזילאית "שלי", ואני מרגיש שחום הגיהנום שורף לי את הפנים. אם אני רק יוצא בשלום מהתאונה הזו, אם אני מצליח לצאת ממנה עם כוויה בדרגה חמישית ומטה...

אני שונא בליינד דייטס. באמת שכן. אבל צריך "להתפרנס" ממשהו, כמו שאתם יודעים, ובמסגרת "הכן מיטתך לחורף" אני נאלץ לצאת לקור המקפיא, להעלות דג(ה) בחכה. אלא שהפעם קיבלתי את מה שמגיע לי, נראה שהשטן סוגר איתי חשבון.

הכרתי אותה באחד מאתרי האינטרנט, ומייד נוצר הקליק. זתומרת הקלקתי על השם שלה וכך נוצר הקשר. על הנייר היא נראתה טוב, וגם התמונות העסיסיות שלה הבטיחו רבות. בטלפון, לעומת זאת, היא נשמעה קשוחה, רצתה עוד מידע עלי לפני שהיא מתחייבת מראש להכנס למיטה. מה לעשות, תמיד יש את הנודניקיות שחשוב להן הפרטים הקטנים - איך אתה נראה, אם אתה מגיע להן לפופיק וכמה הפה שלך מסריח. כך או אחרת, לאחר שעשיתי לה רעש של כסף בטלפון היא התרצתה והחלטנו לשים את נפשנו בכפנו, לקפוץ למיים העכורים. לו הייתי יודע את שאני יודע היום לא הייתי מסתפק בלארוז מצוף או שניים אלא גורר איתי סירת הצלה.

היא, כזכור, מברזיל, ואני טרם הפנמתי את הסיכון המקצועי בפגישה עם בחורה שאש זורמת בעורקיה. כך שעליתי על תחתונים נקיים (אני אופטימי חסר תקנה) ויצאתי לדרכי. בדרך, מטעמי נימוס, הרמתי אליה טלפון כדי להודיע שאני עלול להתעכב מעט, לא יותר מעשר דקות, בגלל הפקקים הארוכים שבכביש המהיר. השאגות שלה מהצד השני החרישו אצלי באוטו את הרדיו. תוך אפס זמן למדתי שהייתי צריך לצאת לדרך אמש ולא לחכות לרגע האחרון (היום), וברור לה מי אשם בפקקים (אני). היא הבהירה לי שאם היא צריכה להמתין יותר משבע דקות הרי שאין לי מה להגיע, והפעם הבאה שניפגש היא בביהמ"ש. ציינתי לעצמי שההתחלה לא מבטיחה במיוחד (תמיד הייתי מהיר מחשבה) ושקלתי האם סטוץ או חיי חשובים לי יותר. כמו גבר אמיתי הצבעתי בעד הסטוץ והמשכתי בפיק ברכיים למפגש המוות, טרם הבנתי לאיזה מסע התאבדות מפואר אני מכניס את עצמי.

הגעתי לאחר נסיעה מטורפת במיוחד (הפחד הדביק את הדוושה לריצפה) ומיהרתי אל מקום המפגש. היא עמדה שם, יפה ומפחידה, מביטה בי בעיניים מאיימות. גלי הקור שנשבו ממנה גרמו לי לוותר על חיבוק הדב החביב עלי, והושטתי את ידי ללחיצה פורמלית משהו. "אל תיגע בי", היא סיננה מבעד לשיניים חשוקות, והאינטואיציה הנשית שלי אמרה לי שאני עומד לסגור עוד לילה קר במיטה ריקה.
נכנסנו למסעדה סמוכה והזמנתי משהו קל לפתיחה. כשהמלצר התרחק הצעתי, בחביבות האופיינית לי, שתזמין מנה עיקרית משביעה, משום שאין לי כל חשק שתעיר אותי באמצע הלילה להכין לה משהו לאכול.
זו היתה שגיאה. שגיאה גדולה.
היא לא אמרה דבר, יאמר לזכותה. היא הסתפקה בשליפת האצבע האמצעית שלה לעומתי, לעיני כל. לא מתחת לשולחן, חבל לבזבז תנועה כה אלגנטית מתחת לשולחן, אלא תוך שהיא מניפה את ידה אל על, כדי שגם הטבח - יחד עם עשרות האנשים סביבנו - יהנה מהז'סטה החביבה.

"תראי", אני מבהיר לה בעדינות, "אני יודע שבברזיל שליפת אצבע אמצעית נחשבת למחמאה, משהו בנוסח 'אתה פשוט מקסים', אבל כאן הנייטיבס המקומיים מפרשים את התנועה באופן גס במיוחד".
"איך הם מפרשים את המשפט גו פק יורסלף?", היא מבררת איתי בקול גבוה, כשהיא חוזרת ומדגימה לי וליושבים סביבי את אצבעה האמצעית החטובה.

בחינה מהירה של המצב מצביעה על כך שמפה לא יצאו ילדים, ואני מתחיל להכין לי תוכנית נסיגה. אני מבקש את סליחתה ומתחיל להתקפל תחת אש. היא מבצעת חסימה מהירה.

"לאן אתה הולך", היא מגלה עניין בתוכניותי המידיות.
"אני קופץ לרגע למטבח, לבטל את ההזמנה", אני מעדכן אותה בחיוך סימפטי, "מיד אחזור".
"אתה מה", היא משתנקת קלות, "שלא תעז".
"למה", אני משתומם, "אם אבטל את ההזמנה תפסיקי להיות נחמדה אלי?"
היא מקמטת מצח בריכוז, "אם תבטל את ההזמנה - בחיים לא תראה אותי יותר".

אחרי שנרגעתי מהצחוק הפרוע ואספתי את שאריות הכבוד העצמי שלי מהריצפה, הנחתי שטר של עשיריה על השולחן ויצאתי מהמקום, כשהיא - חיוורת מזעם - ממהרת בעיקבותי.

עברו שישה חודשים ועדיין לא שמעתי ממנה. אני מתחיל לחשוב שאולי באמת לא אשמע ממנה. כלפי חוץ אני מתפקד נורמלי, עובד ומבלה, ורק אתם יודעים עד כמה חסרונה הפך את חיי לריקים מתוכן, שבתוך תוכי אני פשוט מת.
נכתב על ידי , 23/1/2006 23:29  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבא של מאיה ב-8/6/2006 20:05
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

מין: זכר

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבא של מאיה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבא של מאיה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)