RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2007
חוזר לכתוב
הקטנה מביטה עלי במבט עויין כבר מספר דקות ואני חש בסערה הממשמשת ובאה – השמיים מאפירים, רוחות מתחילות ליילל ועננים שחורים הולכים ומתקדרים מעל לראשי ועתידי. "מה העניינים", אני מנסה לברר איתה את גודל הטרגדיה, "מה עשיתי עכשיו". היא שותקת ברגש מספר דקות ורק אחרי שאני מתפתל בחוסר נוחות היא משחררת תשובה, "זה לא משהו שעשית, אלא מה שלא עשית". אני בולע רוק, מנסה לאמוד את גודל הצרה בה אני שרוי. "למה את מתכוונת", אני מנסה לברר איתה בדיפלומטיות, לפני שאנו ממהרים לאחוז בנשק חם ולסיים את הסכסוך באלימות ברוטלית.
למותר לציין שתמיד עם תום היריות ושוך הקרבות אני הוא זה שנזקק לטיפול רפואי, כולל פיזיותרפיה וסיוע נפשי. לא פלא שאני מתמיד בנסיונותי לפייס אותה מבעוד מועד, לפני שצפירות עולות ויורדות נשמעות ברחבי האזור ושכנים יורדים בפאניקה למקלטים.
"תגיד, מתי כתבת לאחרונה בבלוג המשעמם שלך", כך היא , "כמה זמן אתה יושב על התחת ולא מייצר שורה לרפואה". אני מביט בה בחוסר אמון, מתקשה להבין מאיפה היא יודעת את הפרטים ומעל לכל – למה זה בכלל חשוב לה. "אל תסחף", היא עונה לי ביובש, "זה לא ממש חשוב, אבל מה עם שלושת הקוראים הנאמנים שלך – אין לך שום מחויבות אליהם?".
לא נעים להודות אבל לקטנה יש את הכשרון להכניס לי מתחת לחגורה, לנעוץ את הסכין ואז לסובב אותה בהנאה, לראות את אביה מולידה מזרזף דם לכל הכיוונים. אנ'לא מדבר על המחוייבות שלי לקוראים – נו באמת, איני סובל מתסביך גדלות – אבל המספר שנקבה בו לא מתאים לי, ממש לא.
"לידיעתך, היו לי לפחות חמישה קוראים", אני מנסה בצורה פאתטית להציל את שארית כבודי, "ולפחות שניים מהם נהנו לקרוא אותי". "כן, בטח אבא'לה", היא מושיטה יד ומנגבת את הזיעה ממצחי הלוהט, "כל מה שתגיד". היא ממתינה בסבלנות שאחזור לנשום בצורה מסודרת, ואז תוקפת חזיתית, "אז למה זנחת את הכתיבה, מה עם שלושת הקוראים שלך?". "חמישה", אני מתקן אותה בהרמת קול צרודה, "סיכמנו הרגע על חמישה". היא נאנחת בחוסר סבלנות, מגלגלת עיניים, "אוקיי, שיהיו חמישה – למה הפסקת לכתוב?"
שתיקה מתוחה נופלת על החדר ואני מחפש מוצא של כבוד, תשובה שלא תגרור תגובה קטלנית, כזו שתשאיר אותי נכה נפשית. מה אסביר לה – שאני עסוק בעבודה, שהנסיעות לחו"ל גוזלות זמן ואנרגיה, שגיליתי שיש חיים מחוץ לבלוג? אולי לספר את האמת ולהתוודות שחוג הקוראים שלי אינו מונה יותר משלושה קוראים, רובם מגיעים לבלוג במקרה, וכל נסיונותי להגדיל את התפוצה לחמישה קוראים – כולל מענקים לקורא המתמיד – עלו בתוהו? כמה גדול התענוג לחשוף את חולשותי לפני הילדה שמעריצה את אבא שלה, להתגלות כלוזר חסר כישרון?
"הילדה שמעריצה את אבא שלה?", היא נוחרת בבוז, "תגיד, מה אתה בדיוק מסניף כשאני הולכת לישון?". מסתבר שאני חושב בקול, והילדה ממהרת להכניס מעט אמת בפרסום. "את לא אוהבת את אבא שלך?", אני נעלב עמוקות, "את לא מעריכה את האינטלקט, הידע ונסיון החיים שלי?". "בוא נסכם שנכון לעכשיו יש לך יותר כסף ממני, ואני מעוניינת ברובו", היא מבהירה את עצמה, "כך שאני מתכוונת להמשיך ולשמור איתך על יחסים תקינים". אני מתכנס פגוע בתוך עצמי, והיא ממהרת לנחם אותי – "מאידך, אתה גם יותר גבוה ממני".
השתיקה המתוחה אורכת הפעם רק רגע קט, והיא, הקטנה, חוזרת לסורה – " אתה יכול להסביר לי למה הפסקת לכתוב?". ברגע של חולשה אני נשבר ובקול גבוה מעט מסביר לה ש"הם" לא קוראים אותי, אין למי לכתוב. היא זורקת בי מבט קשה, "תמיד היית בכיין עלוב, או שזה מחמיר עם הגיל?". אני מנגב ת'דמעות ומודיע לה שאבא שלה הוא לא סיסי, הבכי הוא בסה"כ הצגה, מבפנים אני עשוי מפלדה. "כן, אתה ממש מאצ'ו" היא מושיטה לי מטפחת, "גבר אמיתי".
היא יכולה להיות אכזרית, הפספוסה, לאכול אותי ועשרה כמוני בלי מלח, לירוק את הקליפה באדישות מורטת עצבים. אם לא מתנהגים כהלכה, זתומרת לא עושים בדיוק מה שהיא רוצה, התוצאות יכולות להיות קטלניות לסביבה.
"תכתוב", היא מורה לי כשהיא יוצאת מהחדר, " אין לי חשק לנהל איתך שיחה דומה בעתיד".
"בסדר", אני מנסה להתחנף אליה, לשפר את הסטטוס הירוד שלי, "אכתוב בקרוב".
היא מביטה בי בעייפות, "כשאומרים לך לעשות משהו – פשוט תעשה אותו , עכשיו".
"בסדר, לא צריך להתרגז, אכתוב עכשיו", אני ממתיק את קולי, "בואי תני לאבא חיבוק, נשיקה".
היא אפילו לא טורחת לענות, מעקמת פנים ויוצאת מהחדר במהירות.
אני יודע שהיא אוהבת את אבא שלה, גם אם היא מסתירה את זה בכשרון ובחן. היא רק רוצה שאבא יחזור לכתוב, ואז...
ואז נראה.
אז הנה, כתבתי.
אכפת לי שלא קוראים אותי?
לא. כבר התרגלתי.
בסה"כ אני רוצה לחזור הביתה בשלום.
לסחוט ממנה חיבוק אוהב, נשיקה רטובה.
או לפחות להתפשר איתה על הפסקת פעולות האיבה.
שיהיה לכם יום משגע.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
