RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2005
 יש אלוהים
אמש נכנסתי למסעדה עממית כלשהי, על גבול הוליווד ומערב לוס-אנג'לס. ניגש אלי מלצר, בסוף שנות הארבעים שלו וביקש, באנגלית רצוצה, לדעת מה אבקש להזמין. לא בזבזתי זמן למחשבה ובו במקום הזמנתי משהו קל בתוספת קפה. המלצר הודה לי ופנה למטבח, למסור את ההזמנה.
כשהוא התרחק ממני הבטתי בו בריכוז, חשתי שמשהו לא כשורה, אלא שלא יכולתי לשים עליו את האצבע. הוא חזר כעבור כמה דקות עם הקפה, והודיע לי שתוך זמן קצר ההזמנה תגיע. הודיתי לו, תוך שאני מתבונן בפניו, מנסה לנחש מה בדיוק מטריד את שלוותי, מה מיוחד באיש. ואז - אוה, את הרגע הזה לא אשכח במהרה - נדלק הפנס, ירד האסימון (תוסיפו אתם כל קלישאה שתרצו). קראתי לו לשולחן והוא הגיע מיידית.
"תגיד", יריתי מטווח אפס, " אתה במקרה שחקן קולנוע שממתין לעבודה? אולי בין תפקידים?"
"לא".
"אתה עוזר מפיק, או סוכן שחקנים?", בחנתי את עיניו מקרוב, " עוזר במאי? מאפר?"
"מה פתאום".
במילים אחרות", אני מתחיל להתנשם בכבדות, " אין לך ולו שמץ של קשר לקולנוע או לתיאטרון, אין לך שאיפות, חלומות ותקוות להשתלב בענף?"
"למה שיהיו לי", הוא ליכסן מבט מודאג ולקח צעד מהשולחן.
"תגיד לי, בבקשה, איפה אנו נמצאים כרגע", אני חייב לוודא שהוא מאופס, לא על סמים.
"במסעדה"
"כו, אני יודע", אני קוטע אותו בחוסר סבלנות, "באיזו עיר?"
"בהוליווד"
האיש בסדר, הוא יודע היכן הוא נמצא.
"ואתה בטוח שאתה לא...", קולי נחנק לפתע.
"אמרתי לך שלא", הוא מאבד סבלנות.
היה רגע של שתיקה ואז קמתי וניגשתי אליו, לאט, כדי לא להפחידו. תחילה לחצנו ידיים, ואח"כ - לא נעים להודות - איבדתי את קור הרוח וחיבקתי אותו. הוא כנראה חש בהתרגשות שלי משום שהוא גמל לי בחיבוק משלו. הזמנתי אותו לשבת איתי, והוא סיפר לי כיצד הגיע לכאן לא מזמן ממקסיקו ומהן תוכניותיו (הוא אינו חולם להיות שחקן, הוא נשבע לי).
לפני שנפרדנו החלפנו כתובות ומספרי טלפון, והוא הבטיח לי לשמור על קשר. יהיה קצת קשה בהתחלה, האנגלית שלו לא מי יודע מה, אבל שווה לי להשקיע. אחרי הכל אני גר כאן 21 שנים, ודבר מדהים כזה עוד לא קרה לי. תוך זמן קצר נראה איך זה יתפתח.
אני אופטימי.
| |
 ההתחלה
לפני כמה שנים, לפני שצמחה מננסית לגמדה, היא בקשה שאקנה לה משהו בחנות הצעצועים המקומית. אני, בדרכי האלגנטית ניסיתי להתחמק - "לאבא אין כסף, פשוט נגמר". היא תלתה בי זוג עיניים גדולות (מצד האמא) ומלוכסנות (גם אבא תרם משהו) וענתה בקול יבש - "נגמר הכסף - תקנה עוד כסף". התשובה המשעשעת זיכתה אותה בצעצוע המבוקש, ואותי בעוד הברקה בת-אלמוות.
עברו מספר שנים, כזכור, והגמדה (לפני שנה חגגה בת-מצווה) עדיין צורכת מזון, לבוש ואפילו, לחרדתי העמוקה, מזומנים. "למה אתה לא עשיר", היא מגלה אמש עניין באביה מולידה. ובכן, אני לא בנוי לשאלות ישירות שכאלו, אני די מתקפל כשמזכירים לי את נחיתותי הקלה מול ביל גייטס. "מה יותר חשוב - אבא אוהב או אבא עשיר", אני מנסה להחלץ מהמלכודת בתרגיל די נאיבי, שלא לומר אינפנטילי. היא מביטה בי בעצב מסוים, מחליקה על לחיי, "בוודאי שאבא עשיר, למה?".
לא תמיד זה היה ככה. אני זוכר במפורש תקופות של אושר, לפני שהתחילה לדבר. היום זה כבר סיפור אחר. אני צריך להוכיח, לעיתים מזומנות, למה כדאי לה להמשיך להחזיק בי. ואהבה נטו, כמו שקוראים חדי עיין כבר הבחינו, לא עושה עליה רושם מיוחד. זתומרת לא אם היא לא מגולגלת בשטרות של מאה דולר. היא עדיין נוטה לי חסד, יאמר כאן מייד, והוותק שצברתי באלפי שעות חיתולים שווה כמה נקודות, אך יש לי תחושה שאני הולך להפסיד בנוק-אאוט, יותר מהר משקיוויתי.
"תראי, אנו חיים בלוס-אנג'לס", אני מנסה את מזלי, "וכאן בעיר המזוייפת הזו יותר חשוב להיות מפורסם מאשר עשיר". זיק קלוש של עניין ניצת בעיניה הגדולות והמלוכסנות (אמא; אבא), "אתה מפורסם ואני אפילו לא יודעת על כך?", היא מתקשה להאמין.
טוב, זה חדש גם לי. כולה ניסיתי לצאת מהמבוך ועכשיו נפלתי למקום לא סימפטי, די קוצני. "תראי", אני מסביר ליורשת העצר, " יש לאבא שלך בלוג שבו הוא יכתוב על דא ועל הא, על הנעשה בעיר המלאכים, ועל קורותיו שלו בגולת לוס-אנג'לס". "נו", היא לועסת מסטיק (מעצבן) בעייפות, "איך זה הופך אותך למפורסם?". משתררת שתיקה לא נוחה לשני הצדדים, אפשר לחתוך את האוויר (והוורידים שלי) בסכין חלודה. אני מנסה להסביר לה (ולשכנע את עצמי) שבלוג מעין זה יהפוך ללהיט אדיר בארץ הקודש, תוך זמן קצר מנויים ישלמו כדי להכנס לאתר, הספר שיכתב בעקבותיו וזכויות התסריט יכניסו...
היא מביטה בי במבט קודר, ואני מרגיש כיצד האוויר יוצא ממני בשריקה לא נעימה.
"תגיד", היא שואלת, "יש לך בכלל בלוג?".
"לא".
"אה, רק רציתי לדעת".
וככה זה התחיל.
עכשיו הכל תלוי בכם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
