RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
קרן אור באפילה
עלטת הסניליות הולכת ויורדת עלי, ערפילי שכחה מטשטשים את הראיה. מלאך האלצהיימר מתדפק על דלתות העיר, ואני שוקע לאיטי בביצה הטובענית, זו שמובילה אותנו אל ממלכת האין.
אני חי על זמן שאול, ניזון מפרורי נוסטלגיה מצהיבה.
ולעיתים, ברגע של חסד , מלווה-מנחה אותי קרן סהר בישנית אל מחוז חפצי. ואז, ברגעים נדירים שכאלו, צף ועולה לו רגע מתוק במיוחד. רגע שהוקפא לעד בזיכרון, נצרב בתודעה, ונארז היטב לשימוש חוזר במהלך השנים.
אני נזכר במפגש בברוז'.
אני נזכר בה.
לפני שנות דור עשיתי את דרכי אל העולם הגדול. נטשתי, בלב לא קל, ארץ אוכלת יושביה ושמתי פעמי אל ארץ המאכילה את יושביה. עברתי מהארץ המובטחת אל הארץ המבטיחה. צררתי, איפוא, את מטעני הדל, העמסתי אותו על כתף, וירדתי הימה.
הרמתי תורן, מתחתי מפרש ויצאתי להלחם בגלים.
או, אם זכרוני אינו בוגד בי - עליתי על מטוס ונחתתי בבריסל.
ביקור הביניים בבריסל היה לפי תיאום עם חבר טוב, שהפציר בי לנחות אצלו לשעה קלה, להרגע מטלטלות המסע לארץ היעד. סיכמנו שנצא לטיול בן שלושה ימים, עם תחילת סוף השבוע, אלא שהיה עלי להעסיק את עצמי במשך יומיים, עד היציאה לטיול. חברי הציע שאבקר בעיירה ציורית ויפה, מרחק שעתיים מבריסל. וכך מצאתי את עצמי ספון ברכבת הדוהרת לברוז', ועדיין איני יודע שביקור קצרצר זה יחרת ויחקק אצלי בזכרון לזמן רב.
מצאתי את עצמי ממתין לפתיחת האשנב של לשכת התיירות המקומית, כדי להצטייד במפה, עצה וחיוך סימפטי. איתי המתינו בסבלנות כעשרים מבקרים, וביניהם היתה גם היא.
בחורה חטובה ותמירה, מצויידת בשיער זהוב שהשתפל על כתפיים, ובעיני תכלת בהירות.
במילים אחרות, אישה צעירה ויפה עד מאד. כזו שגורמת לי בד"כ לסגת בבהלה מהשטח, תוך מצמוצים בלתי רצוניים ודפיקות לב מהירות. אלא שהפעם, בניגוד למנהגי רב השנים הרהבתי עוז ופניתי אליה, בצרפתית מגומגמת. רווח לי מאד כשהיא ענתה לי (!) באנגלית שנלקחה הישר מהסדרה "אדונים ומשרתים", למי שזוכר. מה שלא היה צריך להדהים אותי, בהתחשב בעובדה שמאז שנולדה היא קוראת ללונדון בית.
הסברתי לה שאני בגפי והתעניינתי אם אוכל להציע את שרותי הטובים וללוות אותה במהלך הטיול הרגלי אליו התכוננו בנפרד. להפתעתי ותדהמתי היא חייכה אלי בבישנות, הסכימה איתי שהטיול בצוותא עדיף על מסע סולו.
יצאנו לדרך.
תוך שעה קלה החלפנו פרטים בסיסים, וסיכמנו, למשל, שאני ישראלי והיא יפה (עד כאב). אלא שהחוק האוניברסלי, זה ששומר על שפיות דעתי וקובע שאינך יכול לזכות בכל הקופה כולה, לא פעל במקרה הזה. התחוור לי שהיא – סנובית שכמותה – סובלת מאיי-קיו כלל לא נמוך. היא אינה יכולה להרשות לעצמה לבלות זמן ממושך מידי מול המראה, שכן היא עסוקה בהוראת הפיזיקה באוניברסיטה הסמוכה ללונדון.
נפלתי על יפהפיה שבזמנה הפנוי משמשת כפרופסר/ית לפיזיקה.
קורה.
אולי.
אף פעם לא לי.
אך למרות שהתחום שלה הוא פיזיקה, היתה זו דווקא הכימיה שעשתה בנו שמות.
במשך השעה הקרובה נפתחו השערים, נפרץ הסכר, ואנו נחשפנו לחלוטין זה בפני זו. אני שיתפתי אותה, בין השאר, בלבטי והחששות המלווים אותי במסעי לכבוש היבשת הגדולה, והיא שטחה לפני את ספור חייה. ממנו עלה שהיא אינה מאושרת כלל ועיקר בחיי הנישואין שלה, אף מהססת להביא ילדים לעולם.
התבצרנו לנו במסעדה קטנה וציורית המשקיפה על אגם מרהיב עיין, ובין מנה ראשונה לקינוח דיברנו וסיפרנו, חלקנו ושיתפנו. היה זה רגע קסום ונדיר בו שתי נשמות זרות נפגשות, מתערטלות זו בפני זו, כמו היו תאומות.
היה ברור לשנינו שזהו מפגש אקרעי ובלתי חוזר, מעין בונוס - אולי מהתלה - שהחיים העניקו לנו. בעלה היה אמור לחזור עם ערב ממסע העסקים שלו לבריסל, ואני עמדתי להמשיך בדרכי אל היעד. ובכ"ז התעלמנו שנינו מהמציאות המגבילה, המראנו אל-על שלובי ידיים ולב.
עם תום הארוחה המשכנו רגלית במסענו בברוז' היפהפיה, ובשלב כלשהו היא שאלה אותי על מה ולמה קדרו פני. הסברתי לה שזה עתה חלף על פנינו זוג צעיר שאחז ידיים והותיר אותי ירוק מקינאה. היא הביטה בי בעיניים תכולות שחדרו את בגדי ונשמתי, וללא אומר ודברים נטלה את כף ידי בידה.
ולא הניחה לה לרגע.
בשעות אחה"צ כבר לא ניתן היה להכניס מחט בינינו, הורים מודאגים כיסו את עיני ילדיהם. התחבקנו בלהט ורגש, התנשקנו ממושכות, אך לא היה זה על רקע מיני כלל ועיקר. מה שמפליא אם לא בלתי יאומן, אם לוקחים בחשבון שהיינו צעירים חסרי מנוח, מלאי און וספוגי הורמונים. היה זה רגע נדיר ובלתי נשכח של מפגש כמעט אבסטרקטי, חף מיצרים, אינטרסים ותשוקות.
אני מניח שיהיו אלו שיטענו שהמפגש הטהור הזה נולד בחטא, ולא נותר לי אלא לתמוה על כך שמקהלת מלאכים ריחפה מעלינו במשעולי ברוז', הנעימה את טיולנו בזמרה והיוותה תפאורת רקע ליום הבלתי נשכח הזה.
זמן קצר לפני שנפרדנו, כשהיום החל להחשיך, היא ביקשה ממני משהו קטן, ממש לא מסובך.
אנא שלח לי גלויה לאחר שתמצא את מקומך שם, היא תלתה בי זוג עיניים דומעות, ספר לי שמצאת מנוח ואתה מאושר. אין צורך לציין את כתובתך החדשה, היא הפצירה בי, כל שאבקש הוא לדעת שהגעת בשלום למחוז חפצך.
היא מסרה לי את כתובתה באוניברסיטה, ואני הבטחתי לכתוב.
רציתי מאד לכתוב.
ידעתי שאכתוב.
לא כתבתי.
לעיתים, כשאפילה שוב יורדת עלי וצללים מטפסים על הקירות, נדמה לי שאני רואה אותה.
והיא מביטה אלי באותו מבט חם ואוהב, עיניים מלטפות ומחייכות.
קמט לא נחרש בפניה, לא הלבין שערה.
וליבי הקשיש – שבע ימים וצלקות – עדיין מחסיר פעימה.
| |
 הן פשטו עם שחר
מצטער, לא קראתי את המפה נכון.
אולי התבוננתי במפה אחרת לגמרי, זו מהשנה שעברה.
חשבתי – תמים שכמותי – שהבלוג הזה יכול לאכלס ולהכיל מכל הבא ליד, לסבול כל מילה כתובה. מקסימום חלק קטן, אולי אפילו זעיר, של המבקרים-קוראים יאהב את כתיבתי וסגנוני הדל, ישמח לבקר כאן מעת לעת. האחרים יפנו לי עורף וגב, יניחו לי ולבלוגי הבלתי נחשב.
וזה בסדר, הייתי עומד במכה, מחלים כהרף עין מהפגיעה האנושה.
כי אני כבר ילד גדול, הבנתי ממזמן שאיני יכול לספק את רצון כולם, אנ'לא עומד בדרישות הקהל הרחב כולו. די לי אם אצליח לקלוע לטעמם של מעטים, אגיע אל סיפוקי אם ולו קורא/ת אחד/ת בלבד יתענג על שורה או שתיים שיצאו תחת ידי המסורבלות.
אך מסתבר שאני מרגיז הרבה עלמות חסודות, בתולות למחצה, בכתיבתי הפרועה והבלתי אחראית.
לא מעט נפשות רכות נזקקות היום לטיפול פסיכולוגי צמוד.
מספר בלתי מבוטל של גרציות מקומיות חיות על כדורים.
למה להכחיש – אני מפריע את מנוחת השכנים. יותר נכון מנוחת השכנות.
והן רוטנות וזועמות, נושפות ורושפות.
ריר זב מפיהן, ארס מלשונן המחורצת.
חלק מהן אפילו ההין ונקט בפעילות אמיצה, כזו שעוד תתואר בספרי ההיסטורה הצבאית – הן התגנבו לבלוגי באישון לילה והשאירו כאן הערות בלתי מחמיאות בלשון עילגת.
בעילום שם, כמובן. אחרי הכל הן לא מתאבדות שיעיות.
אח"כ הן התכנסו בבסיס והעלו חוויות על המבצע הנועז. איך הן "הכניסו" לו, הראו לו מאיפה משתין הדג.
תמונות שצולמו בשעת המבצע המסוכן החליפו ידיים, בהן נראות הגרציות הכבודות מתגנבות אל היעד, מוסוות בכובעי גרב ומייק-אפ כבד. היתה ביניהן תמונה שהראתה בבירור את אחת הנזירות המזדקנות מתקתקת את תגובתה ביד רועדת, כשאש כבדה יכולה להפתח כל רגע.
היתה זו שעתן היפה של בתולות הברזל. סופסוף אור הזרקורים הופנה אליהן, ולו לשעה קלה. הן טעמו את תחושת המתח והסיפוק שבמבצע מסוכן. שמועות מספרות שאחת או שתיים חוו אורגזמה קלה, כזו שהשנים הארוכות והצחיחות השכיחו את טעמה.
חיוך של סיפוק האיר את פניהן המצומקות לרגע קצר של חסד.
הן חירפו את נפשן לטובת עם ישראל כולו, זה שלעולם לא ידע למי הוא חייב תודה על המבצע האמיץ בו בוער הנגע. הן הסתננו עמוק אל מעבר לגבול, איגפו את האויב מאחור. אם מלאכתן תצלח הרי שאויב הציבור מס' אחד, הלוא הוא הבלוגר השפל, יאלץ – תחת לחץ כבד – לנטוש את הבלוגיה ולחזור למקום ממנו הוא בא.
ואני – מרחוק – עומד ומשתאה, מתפעל מעוז רוחן של הזקנות (בעיקר בנפשן) העשויות ללא חת.
אני רוצה להעביר יד מלטפת על פניהן הקמושות, לצבוט לחי נופלת.
לעודד במילה טובה, לתמוך בגו הכפוף.
כי לא אלמן ישראל, לא יתומה הבלוגיה, כל עוד שומרות המוסר והצדק מפטרלות בינינו.
גם אם הן קצת מטנפות פה ושם.
אחרי הכל בגילן לעשות צרכים זו כבר לא משימה פשוטה, לפעמים זה בורח להן.
לפעמים הן משאירות כתמים – אנונימיים כמובן – בבלוג כזה או אחר.
איך להגיד את זה בעדינות – היגיינה זה לא הצד החזק אצלן.
אבל רוח הקרב – אוה, מי ידמה ומי ישווה להן.
| |
 מתלבט
אני קצת מוטרד.
טוב, למה לשקר – אני מוטרד מאד. אני די בפניקה.
שמתי לב לכמה תופעות חדשות שמדריכות את מנוחתי, גורמות לי להשאר ער בלילה עד השעות מאוחרות.
תופעות שמאלצות אותי לעשות חשבון נפש, להציק לעצמי בשאלות קיומיות, ולשקול אם איני חי את חיי בשקר.
שקר מוחלט.
אני די מהסס לשתף את העולם כולו בלבטי המייסרים, איני בטוח שאני רוצה להתערטל כאן קבל עם ובלוגיה. להסיר את הבגדים ולחשוף גוף מצולק, אם כי חטוב ומפואר עד כאב.
טוב, את החלק האחרון של המשפט אני מניח שאתם לא קונים, אלא אם אתם שיכורים לגמרי.
בכל אופן, לאחר ספקות והתלבטויות ארוכות החלטתי לפתוח את הקלפים כאן, לקחת סיכון. אני די משוכנע שאתם - השניים שמסמפטים אותי (ואולי גם שלושת הנותרים שהגישו נגדי תביעות משפטיות) - תשקלו בתשומת לב את העובדות (כמעט אמרתי ראיות) , לא תקלו ראש בבעיה הכבדה. הכואבת.
כך שהגיעה השעה לקרוא לילד בשמו (ילדות הן נטולות שם, מסתבר).
הנה העובדות היבשות, למרות שהן די לחות מדמעות.
הדמעות שלי.
בחודשים האחרונים איווררתי מספר פעמים את הבית, גם החלפתי מצעים.
אולי אני חייב לכם הסבר קטן – אני גר לבד. למעט המקרים בהן בתולה (שם זמני) כזו או אחרת מאבדת את דרכה ומתנחלת אצלי לשעה קלה, איני חולק את ביתי וחיי עם אף נפש חיה.
או מתה.
ובכ"ז, למרות שאיני חשוף ללחצים המסורתיים מצד האישה, החלפתי לאחרונה מצעים. איווררתי את הבית.
מרצוני החופשי.
אלו הן שתי אופרציות שבשבילן צריך לקום מהספה, להניח ולו לשעה קלה לשלט-רחוק. יותר מזה, צריך להתרחק מהטלוויזיה, אם כי לא יותר מכמה פסיעות, ובשלב מסויים אף להפנות לה את הגב.
מסיבות טכניות בלבד, כמובן.
לא פשוט, אה?
אלו הן פעילויות שבמשך שנים התנגדתי להן מטעמים עקרוניים, הן מנוגדות להשקפה הדתית שלי.
ויחד עם זאת בשנה האחרונה, עכשיו שאני עושה חשבון נפש, אני חייב להודות שביצעתי מספר פעמים את הפעולות הנ"ל.
ברגע של חולשה גם אודה – למה לשקר – שפעמיים בשנה האחרונה קניתי פרחים לבית.
לא פרחים כדי לרכך את היעד, אם אתם יורדים לסוף דעתי, אלא לעצמי.
לעצמי.
חכו, זה לא נגמר כאן.
התחלתי להתלבש.
לא בטעם - לא צריך להתפרע - אבל לפחות הפסקתי לעצור את התנועה, לגרום לאנשים לשלוף מצלמות כשאני עובר ברחוב.
גיליתי לאחרונה שמכנסיים בצבע כתום לוהט לא הולכים מי-יודע-מה עם חולצה מפוספסת בצבע ירוק. ז'קט חום מנוקד בבורדו לא מתאים לנעליים טורקיז מנומרות בכתמי חלודה.
חלודה אמיתית, במקרה שלי.
גיליתי שאני ער לצבעים.
חמור מכך, התחלתי להיות ער לכך שאנשים צוחקים עלי מאחורי הגב, אחדים אפילו מתעצלים לעשות את הדרך הארוכה אל מאחורי הגב.
אז השתניתי, התחלתי לנקוט בפעולות חירום.
אחרי בדיקה מעמיקה ב"גוגל" ושיחה עם מעצבת אופנה מתחילה הסקתי שזה די בטוח ללבוש מכנסיים שחורות עם חולצה לבנה, גרביים אפורות עם תחתונים נקיים.
עניבה חשמלית מהבהבת לא עולה עלי יותר.
והנה מכת המוות, זו שהשאירה אותי חסר מנוח ואילצה אותי – במשך לילות ארוכים נטולי שינה ועמוסי זיעה קרה – להסיק ולהפנים שאין מדובר כאן בתופעה חולפת, סימפטום או שניים של הגיל המתקדם.
אני אשכרה שם את גליל נייר הטואלט החדש, כשהישן נגמר, במתקן שלו.
ז'תומרת איני מניח את הגליל החדש על הכיור, או בכל מקום אחר, ממתין לאורחת מזדמנת או לילדה שתבצע את ההחלפה. אני בעצמי – ותאמינו לי שהיד רועדת לי עכשיו כשאני מתקתק את זה – מבצע את הפעולה המורכבת הזו.
אמת, אחרי תרגולים ארוכים זה לא לוקח לי יותר משנייה או שתיים, אבל בכ"ז.
אני "משקיע" בעניין.
אה, כן – אני גם טורח להשליך לפח את הגליל המשומש, הריק.
להסיר ספק - אני מרים את מכסה הפח ביד שמאל, אוחז את הגליל הריק בימין, והופה – לפח.
אני יודע, זה נשמע הרבה יותר מסובך ממה שזה באמת, אבל אחרי מספר נסיונות זה מצליח לי לא רע.
ואני עושה את זה.
לבד, בלי שאף אחד יצווה עלי, או אפילו ירמוז לי.
וזהו הקטע ששבר אותי, לפני מספר ימים, גרם לי לחשוב, אולי להתחיל לתהות, שאני חי את חיי בשקר אחד גדול.
אני זקוק לעזרתכם, חייב את דעתכם הבלתי משוחדת.
אני בטוח שתחשבו היטב לפני שתמהרו להקיש על המקלדת, תשקלו את כל הפרטים בעיון לפני שתחרצו את גזר דיני.
יכול להיות שכל זה אומר ש...
רגע, קצת קשה לי עם זה.
טוב, הנה זה בא.
יכול להיות שאני הומו?
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
