RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2006
לנגב לה את הדמעות
הכרתי אותה במסיבה אצל חברים, לפני חצי שנה, פלוס מינוס. השדכן, הנשמה הטובה שדחפה אותנו זה לזרועות זו, הספיק עוד ללחוש על אוזני באותו מעמד חגיגי אזהרונת קטנה, משהו בנוסח – "זה אגוז קשה לפיצוח" – ונעלם באפלולית החדר, מוצא מקלט בין בקבוקי המשקה, בולע חיוך מהול בוויסקי.
ואני, כמו תמיד, היטבתי צווארון, ישרתי בלורית ועניבה והסתערתי על היעד.
כי אין דבר היכול להגביר את רעבוני מאגוז קשה לפיצוח. האגו, שלפתע עומד במבחן, מזרים כמויות מסחריות של אדרנלין למחזור הדם, מאיץ את הדופק הרדום. ועבדכם הנאמן מניף דגל אל-על ויוצא למסע כיבושין חדש, כמעט מכח האנרציה.
החלפנו אי אלו מילות נימוסין, ובעזרת הומור מפוקפק הצלחתי לסחוט ממנה חיוך עייף או שניים. ברגע של חולשה – שלה כמובן – היא נענתה להזמנתי להצטרף אלי לארוחת ערב.
למחרת יצאנו לארוחת הערב ורק אז התברר לי שאכן האגוז הוא קשה לפיצוח.
מסתבר שהבחורה מאוהבת חזק.
לא בי, למרבה עוגמת הנפש, אלא בגבר אחר.
העלמה שנמצאת בסוף שנות השלושים שלה - מה שהופך אותה עפ"י הספרות המקצועית לעסיסית ובשלה לקטיף – היא הבעלים ונשיאת חברה גדולה לציוד רפואי. היא חולשת על כארבעים אנשים ומגלגלת מחזור מכירות של מספר מליוני דולרים בשנה. אם נוסיף לכך מראה מצודד במיוחד שכולל רגליים חטובות וחיוך מלבב, ניתן להבין מדוע היא מהווה מטרה ללא מעט מרווקי העיר.
אלא, כמו שציינתי בעצב רב לפני מספר שורות, הבחורה מאוהבת.
מסתבר שאת ליבה הקט חמס לו, כמעט על נקלה, אחד מהלקוחות שבא איתה בקשרי מסחר. היא התאהבה בו קשות, התמסרה לו בלב ונפש.
ובגוף חטוב.
הוא מצידו, החזיר לה אהבה עזה, כל אימת שהיה יכול.
כלומר, כשאשתו היתה מחוץ לעיר.
ז'תומרת, אם שכחתי להזכיר את זה קודם לכן - האיש הוא קצת נשוי.
והיא, אשתו, די שמרנית. לא מאמינה בפרשיות מחוץ לנישואין. במיוחד לא אם בעלה מעורב בעניין.
לא אחת הוא הבטיח לה שתוך זמן קצר הוא יעזוב את המרשעת, ויתחיל לחיות את חייו בחברתה, באושר ועושר. אוטוטו הוא פותח פרק ב' איתה, זו שהחזירה את הטעם לחייו.
אלא שעכשיו הוא חייב לנתק את הטלפון, כי זה עתה היא חזרה ממסע עסקים, הוא שומע את צעדיה מתקרבים לדלת.
כך היא ספרה לי וגוללה את תלאותיה במשך ארוחת הערב, ועם המנה האחרונה והקפה נשרה לה דמעה אחת גדולה, מרטיבה לחי ומרעידה לב.
היתה שתיקה ארוכה, ומצאתי את עצמי חסר מילים, לשוני מאובנת.
כי מי שמע אי פעם על גבר נשוי שמבטיח הרים וגבעות שלא לומר גירושי בזק, במסע אל היעד, אך לא עומד במילתו, לא ממהר להתגרש למען המאהבת?
היתכן?
כלום קיימת חיה כזו?
סיימנו את ארוחת הערב באווירה די מלנכולית. כל חלומותי ותוכניותי מתחילת הערב נגוזו להן בשל האווירה הכבדה. הצעתי לה כתף ומטפחת, ובחצי פה שאלתי אם תרצה לקנח את הערב בכוס קפה אצלי, להמשיך לפרוק הררי עצב בביתי הקט.
הסכימה.
וכך, על כוס תה ועוגת גבינה, היא המשיכה לבכות על כתפי האיתנה, מוצאת מקלט בחזה שעיר.
ניחמתי אותה כמיטב יכולתי, הסברתי לה שגברים הם עם דפוק, וגברים נשואים הם מוטציה לא מוצלחת של נסיונות מעבדה כושלים.
דיברתי ונימקתי, הסברתי ותרצתי, פרשתי והבהרתי.
ולא הפסקתי גם כאשר היא הסירה את חולצתי, הובילה אותי ביד בטוחה לחדר המיטות.
בבקר, עם הקפה שהכינה לי, היא נעצה בי מבט חודר, הסתכלה בי בשקט שהחריש את אוזני. היא הסבירה לי שהיתה מתאהבת בי בקלות, לאחר שעמדה על טיבי, אלא שליבה תפוש, נתון למישהו אחר.
הבהרתי לה שאני בהחלט מבין את הנקודה, ואין לי כל אשליה בנושא. אדרבא, אני מקווה, באמת ובתמים, שהלא יאומן יקרה וחלום חייה יתגשם, שתתאחד עם אהוב ליבה, למרות הקשיים והמהמורות שבדרך.
היא נשקה לי קלות על לחי, ואני החזרתי לה במרפרפת על מצח.
נפרדנו כידידים, כחברים טובים.
כעבור שבוע התקשרה אלי בשעת לילה מאוחרת.
"מה קרה", שאלתי אותה בבהלה, "את נשמעת היסטרית".
"אתה לא תאמין למה שקרה", היא כל כולה נסערת, "אני חייבת לספר לך בדיוק מה הוא אמר בטלפון".
"ספרי", אני מאיץ בה, " כולי אוזן".
"לא, זה לא לטלפון", היא נוזפת בי, "אני חייבת לספר לך בארבע עיניים".
ללא היסוס הזמנתי אותה, והיא אכן הגיעה כרוח סערה כעבור מספר דקות.
לא אכנס לפרטים מיותרים, רק אציין שכשעזבה בבוקר, לאחר שהכינה לי את הקפה המסורתי, היא היתה הרבה יותר רגועה.
מאז, כמעט בדייקנות של שעון שוויצרי, היא נפגשת איתי מידי שבוע, כדי לספר ולהתלונן, לבכות על כתף ולהרגע.
עם הזמן קיצרנו הליכים, פישטנו נוהלים.
מייד עם כניסתה לדירה היא פושטת בגדים, עומדת על כך שאפתח את הדלת בתחתונים. את ניתוח הארועים השבועי אנו מקיימים במיטה, בין מסיונרית לדוגי-סטייל.
אני חייב לציין שהיא ממזמן הפסיקה לבכות, אם כי – לפחות ברגעים מסוימים – היא מרבה להאנח.
בבקרים היא ממשיכה להזהיר אותי שלא אפתח אשליות כי ליבה נתון למה-שמו, ממש הרגע שמו פרח מזכרונה, והיא אינה פנויה לאהבה.
אני ממהר להסכים איתה, מבטיח לא לפתח אשליות או ציפיות, וקובע זמן לפגישה השבועית הבאה.
כי מישהו, אחרי הכל, צריך לעשות את העבודה המלוכלכת.
מישהו צריך – בין לבין – לנגב לה את הדמעות.
| |
 היו זמנים
"אבא", מפתיעה אותי הקטנה בשאלה באחד האמשים, תופשת אותי בלתי מוכן נפשית, "איך הכרת את אמא?"
שקט מקפיא דם (בעיקר שלי) משתרר בחדר. מי לעזאזל זוכר מה היה בשבוע בו יצאו בני ישראל ממצריים, או את הארועים שהתרחשו בשנה בה רומא נפלה בידי הברברים.
בקיצור, קשה לי להתייחס לפשעים שחלה עליהם תקופת ההתיישנות, למעשי קונדס המונעים ע"י יצר התאבדות מפותח, מלפני הקמת המדינה או המצאת הגלגל הרזרבי.
"ובכן, חברה משותפת הכירה בינינו", אני מאמץ את שאריות התאים האפורים שהחלידו, מנסה לגייס תשובה חצי אינטילגנטית שאולי אפילו יהיה בה שריד של אמת סימלית.
הקטנה נועצת בי מבט נבוך, מנסה להבין את התשובה המורכבת.
"לא שאלתי מי היו החברים שלכם", היא מגלה סבלנות נוגעת ללב כלפי אביה המתבגר במהירות מפחידה, חוזרת על השאלה בקצב איטי יותר, כזה שגם איש קשה תפישה – כמוני למשל – יוכל לקלוט ולעכל, "רציתי לדעת באיזה אתר הכרויות יצא לכם להכיר".
אני שותק, מבין שמכאן לא תצמח לי טובה. אין שום סיכוי שמהתחקיר הזה אני יוצא יותר טוב ממה שנכנסתי אליו.
יורשת העצר חשה שמשהו השתבש כאן, היא מריחה דם והיא נועצת את מלתעותיה החדות בטרף הפרפר.
הטרף, אם לא ברור לכם, הוא אביה מולידה.
"אתה מוכן להתייחס לשאלה", היא מרימה טיפה את הקול, שמרטיט לי את הלחי וגורם לי לטיק עצבני, "השאלה פשוטה למדי – באיזה אתר הכרויות נפגשתם?"
"תראי", אני חוזר על התשובה הלעוסה שלי, "לא נפגשנו באינטרנט אלא משהו שנקרא אז "בליינד דייט". כלומר נפגשים בבית קפה, ע"ס המלצה של חבר או חברה".
ציחקוק קטן, כמעט חביב, נשמע מהכיוון שלה. כלומר הוא יכול היה להיות חביב, אלא שהציחקוק הוא על חשבוני, מה שהופך אותו לבלתי נסבל.
"אבא, די", היא מרצינה פנים אחרי שנרגעה, "אני באמת רוצה לדעת איך יצא להורים שלי להכיר".
"אולי אני צריך להסביר לך משהו, מתוקה", אני מנסה להציל את שאריות הכבוד שלי בהסבר מנומק היטב, "כשאמא ואני נפגשנו האינטרנט היה בחיתוליו, הוא עדיין ניזון מפורמיולה, כך שלא היה לנו הרבה צ'אנס להעזר בו".
הילדה, כמה שאני אוהב אותה לפעמים, מקמטת מצח. בוחנת אותי בריכוז, מנסה לגלות אם אני שוב חומד לצון.
"אז אתם הכרתם בזמן שעוד לא המציאו את החשמל", פניה מוארות בהבנה, "לבית הקפה יצאתם בכרכרה".
אני מביט בה ושואל את עצמי איך הזדקנתי בן לילה, באזו קלות הזאטוטה הזו נותנת לי להרגיש כמו סבא. הרי רק אתמול דהרתי על גבעות במדי צה"ל, שלשום רצתי לספר לחבר'ה על ההיא שנותנת.
במחשבה שניה גם בשבוע שעבר סיפרתי לחבר'ה על ההיא שנותנת, אם כי – אין טעם להכחיש – המדים של פעם כבר לא עולים עלי, ומזו שנותנת כבר לא בא לי לקחת .
מילא, נעזוב את זה עכשיו. נחזור לסיטואציה הטרגית שנפרשת לפנינו.
"לא צריך להגזים", אני מרביץ חיוך מלאכותי , "היה חשמל, אפילו מיים זורמים. אבא שלך לא כל כך זקן".
"כן, בטח", היא מעפעפת אלי בביטול, "אתה מזה צעיר – אתה מהזמנים של הטרום-אינטרנט, ממש ילד".
"לא אמרתי את זה", אני מאבד טיפה מהשלווה המזויפת שלי, "האינטרנט היה קיים, אלא שהוא עוד לא היה כל כך פופולרי".
"אוקיי, בסדר", היא מנסה להרגיע אותי, מנסה למנוע את התקפת הלב הממשמשת ובאה, "אבל תרשה לי שאלה אחת לסיום".
"בבקשה, חומד", אני ממתיק לה פנים. אחרי הכל היא כל עולמי, הנשמה הטהורה הזו.
"יצאתם לפגישה לפני שראיתם תמונות באינטרנט או שוחחתם באיזה צ'ט", היא מנתחת את המצב באופן שקול, "אז תסביר לי בבקשה – באמת חשבתם שהיה לכם צ'אנס להצליח? הייתם פשוט צעירים וטפשים?"
יש לי ילדה משגעת, ואני מת עליה.
רוב הזמן.
| |
רישמי מסע
אישה מתלוננת בפני הרופא שלה על כך שהיא סובלת מאי-נעימות קלה.
"תראה דוקטור", כך היא, "אני פולטת כל הזמן גזים, אלא שלמזלי הם נטולי ריח ואנשים לא מרגישים בהם. בכ"ז איני מרגישה טוב עם הנפיחות הללו, כמעט 24 שעות ביממה".
הרופא בודק אותה ביסודיות, ומקץ כחצי שעה של בדיקה דקדקנית הוא מגלה את הבעיה.
"תצטרכי לעבור ניתוח קטן", הוא מבשר לה, "לא מסובך ולא כואב".
"אז יש פתרון לבעיה", נאנחת בהקלה הפציינטית, "בקרוב אפסיק לנפוח".
"לא ולא", מתקן אותה הרופא, "הניתוח פשוט יפתח לך את נחירי האף...".
בדיחה חבוטה משהו, ובד"כ היא מצחיקה. לפחות בפעם הראשונה.
לא הפעם.
האישה הזו, מסתבר, חיה וקיימת. היא יצאה מהבדיחה וישבה מאחורי כל זמן הטיסה מלוס-אנג'לס לוושינגטון הבירה.
כמעט 5 שעות של צחנה בלתי נסבלת אפפה את המטוס כולו, אדי הסירחון כיסו את החלונות בהבל כחלחל. כולנו ייחלנו לירידת לחץ אוויר פתאומי ומהיר, אולי להתחככות סימלית עם מטוס חולף, בתקווה להשתלשלות מסיכות החמצן הגואלות. אך לרוע מזלנו הדבר לא קרה והמשכנו לסבול מהפרעות חמורות בדרכי הנשימה, נוסעים ודיילות התעלפו מכל עבר.
לדעתי הטייס איבד את הכרתו במהלך הטיסה ורק הטייס האוטומטי (שגם הוא שקל התאבדות) הנחית אותנו בשלום.
לידי ישב זוג שהתגפף והתנשק מזמן ההמראה עד לנחיתה. נחמד לראות זוג מאוהב, מחזיק ידיים ועוד חלקי גוף שונים, אך התופעה, הגובלת בביצוע מעשים מגונים, יכולה להיות מטרידה כאשר היא מתבצעת במושב הצמוד לשלך.
מיצמוצי השפתיים והנשיקות הקולניות החרישו אוזניים. גם התנועה הבלתי פוסקת שלהם, כשהחליפו תנוחות, גרמה לטלטול המושב ואי-נוחות משמעותית.
בשלב מסויים, לאחר שהתפשטו, הם ביקשו ממני שאחזיק את הבגדים , ואני – בתקווה לשקט יחסי עם סיום האקט – שיתפתי פעולה. חייב לציין שהרגשתי מעט לא נוח להחזיק את תחתוני הגבר, בעוד שעם החזייה והחוטיני שלה, משום מה, היה לי יותר קל.
רשמתי לעצמי לארוז מצלמה דיגיטלית במסע הבא, מתוך תחושת השליחות וחובת הדיווח (המצולם) שאני חייב לכם.
במושב הסמוך אלי, מצידו השני של המעבר, ישב זוג מוזר מעט. היא, להערכתי, ספרה 60 חורפים בעוד שהוא היה באמצע שנות ה-40. הם החזיקו ידיים במהלך הטיסה, התחבקו והתנשקו לעיתים מזומנות, למרות שוויתרו על ביצוע האקט כולו, בניגוד לבני הזוג הסמוך אלי שבשלב זה הדליקו את הסיגריה שאחרי.
הדבר שמשך את תשומת ליבי הוא שהיא, באופן כללי, היתה לא מטופחת. כפות ידיה גסות – אולי מעבודה פיזית – וצפורניה, נטולות הלק, כסוסות עד לבשר. כתמים חומים, אופיינים לגיל המתקדם, נימרו את ידיה, ופניה חרוצות קמטי שמש וזמן.
הוא, לעומתה, אמנם לא מהווה איום על טום קרוז (או כל פנטזיה אחרת שלכן) ורעמת שיערו המתדלדלת לא הוסיפה לו הוד והדר, אך נראה היה בעליל שהוא צעיר מאד ממנה, והופעתו הכללית היתה סבירה.
הם לא התרווחו במחלקה הראשונה אלא התכווצו במחלקת הנוסעים המקופחים, יחד עם עבדכם הנאמן, וניתן להסיק מכך שהיא אינה מחזיקה בו בזכות כספה הרב. לא נותר לי אלא להביט בהשתוממות מסוימת בזוג הלא שגרתי הזה, שביטא בגלוי ובלא עכבות את אהבתו השופעת.
מסתבר שהטבע דואג לכל, מייצר זיווגים בלתי אפשריים.
ואולי אפילו אני אמצא יום אחד את האחת והיחידה, ואם יתמזל מזלי בעלה יהיה מחוץ לעיר.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
