RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2006
תקרית
הקטנה קופצת כנשוכת-נחש מהספה, מביטה בי בעיניים פעורות לרווחה. שותקת לרגע קט, ואז תוקפת חזיתית.
– אבא, מה לא בסדר?
– מה, מה קרה?
– משהו לא בסדר, אתה כועס עלי או משהו?
אני מביט בפניה, מנסה להבין מאיפה היא נחתה עלי עם השאלה המוזרה. הכל התנהל על מי מנוחות, צפינו יחד באיזו תוכנית טלוויזיה, ולפתע, משום מקום היא הופכת לחוקרת הק.ג.ב.
– על מה את מדברת, מי כועס עלייך?
– אם הכל בסדר אז למה קראת לי עכשיו, לפני רגע, 'מאיה'?
– אני קראתי לך 'מאיה'?
– כן, לפני שניה
משתרר שקט מתוח באוויר, אני משפשף את מצחי באיטיות. אני מרגיש כיצד המתח נטען באוויר, ומבין שעלי להגיב בזהירות ובדיפלומטיות אם אני רוצה לצאת מהמשבר הזה בשלום.
– את בטוחה שקראתי לך 'מאיה'?
– בוודאי
– כנראה בגלל שאני עייף, התפקשש לי
– זה לא תרוץ
– רגע, מה לא בסדר עם השם 'מאיה', זה השם שלך, לא?
היא מביטה בי בעיון, מנסה לנחש אם אני שכור או סתם איבדתי את ההכרה והפכתי למתאבד שיעי. היא יודעת שאבא שלה אוהב להתלוצץ, אבל מעולם הוא לא התדרדר להומור כה נמוך.
– מה פתאום אתה קורא לי 'מאיה', בחיים לא קראת לי בשם הזה
– אז איך תמיד קראתי לך?
– כל שם שעלה על דעתך – מאיול, בונבון, מלאך שלי, ברבור, רק לא 'מאיה'
– את לא אוהבת את השם הזה?
– בטח שכן, אבל לא כשאתה קורא לי 'מאיה', זה נשמע נורא
– מה כל כך נורא אם אני קורא לך בשמך?
היא קמה מהספה, עושה סיבוב קטן בחדר, וחוזרת אלי. היא מביטה בי בחשדנות, מנסה לאמוד את כוונותי הבלתי טהורות בעליל.
– תגיד, אתה בסדר?
– כן, אני חושב שכן
– אז מה הספור הזה עם 'מאיה', מאיפה זה נפל עליך?
– אני מבין שאת לא מתעקשת שאקרא לך בשמך
– מה יהיה, הפכת למוקיון?
הקטנה יכולה להיות אכזרית, במיוחד אם אני לא מטפל בה כהלכה. ז'תומרת, אם אני סוטה טיפה מהוראות ההפעלה שלה, מלחמות עולם שלישית ורביעית פורצות בו זמנית, ואני הוא החלל הראשון. הקבר כבר נכרה, מצבת שיש מהודרת מוכנה עם כל הפרטים הרלוונטים. רק צריך להוריד בזהירות את הגוויה החמה אל הקבר.
קדיש קצר, והעסק גמור.
– אוקיי, הבנתי את העניין, יותר זה לא יקרה
– אני יכולה לסמוך עליך?
– אני חושב שכן, אני באמת רוצה לחיות
– יופי, אבא – תענוג לעבוד איתך
– תודה, מאיה
– א-ב-א!
– אוקיי, תרגעי – זה היה בצחוק
– ממש מצחיק
– טוב, בונבון שלי – יהיה בסדר, אני מתיישר לפי ההוראות
פניה מוארות, והיא מניחה בזהירות את האקדח על השולחן, לא לפני שהיא פורקת אותו מהכדורים.
היא מתיישבת לידי על הספה, ומתכרבלת על חזי.
– רוב הזמן אתה בסדר, ואני אוהבת אותך
– גם אני אוהב אותך - מאד מאד - מאיולה שלי, את כל עולמי
היא מגרגרת בהנאה, מיטיבה את התנוחה על חזי, וסולחת לי על המהומה שיצרתי.
השקט חוזר למעוננו, ובפעם המי-יודע-כמה אני יודע שחיי שוב ניתנו לי במתנה.
| |
שלא תתלונן
הוא הרגיש שהוא מתפוצץ, פשוט לא יכול יותר. גם פה, בחוף שרתון, היא המשיכה להציק לו ולהתלונן, להעליב ולנזוף. כאילו שהוא ילד קטן, אולי מפגר.
מליון פעם הוא אמר לה – ורדה, זה יגמר לא טוב אם תמשיכי ככה. אני פשוט אקום ואעלם לך, אפילו לא אלך לרבנות. פשוט אקח את החפצים ואסתלק. זהו, זה יהיה הסוף.
אבל היא תמיד צוחקת ממנו. ועליו.
בפנים, לפני חברים שלו, עם החברות שלה ומאחורי הגב שלו.
אין לה אלוהים, לא טיפת רחמנות.
נכון שהוא איש פשוט, בלי השכלה מרשימה. אבל לכתוב הוא יודע, גם לקרוא. הוא לא ממש טמבל. בכל זאת סיים יסודי לפני שאבא שלו קרא לו לעזור בשוק הסיטונאי, לעמוד מאחורי הבסטה.
וכך הם הכירו, כשבאה לקנות ירקות ופירות. הוא הציע לה מלפפון רב-מידות, וקרץ לה. היא הסמיקה כמו ילדה קטנה, והתפעלה מגופו השרירי, מגופו השחום שנצץ מזיעה.
הם החליפו כמה מילים, ואח"כ טלפונים. את הלילה הבא הם סיימו במיטה, אצלה בדירה המפוארת, ובזאת הוא חשב שסיים את תפקידו – עוד "לבנבנה" שבאה לטעום מהבשר השחום, לרשום עוד חוויה בספר החיים. אלא שלהפתעתו היא התמידה בקשר, כמעט חיזרה אחריו. הוא די השתומם על כך שעורכת-הדין היאפית אינה מסתפקת בסטוץ של לילה, ממשיכה לבקש את חברתו, אינה יודעת שובע.
נכון שלא היה להם הרבה על מה לדבר, אבל – אם להודות על האמת – למי היה זמן לדבר.
הם היו עסוקים בלעשות אהבה, ככה היא קראה לזה, מתחלחלת כל פעם שהוא שאל אם היא רוצה להזדיין. כן, בודאי שהיא רצתה להזדיין, כל הזמן, אבל טרחה לעטוף את זה במילים גבוהות. מילים שאת חלקן הוא לא שמע מעולם. מילים של אוניברסיטה, כך הוא קרא להן, והיא היתה מצחקקת. צחוק פעמונים, מתקתק.
לא כמו הצחוק של היום, קצר ומרושע.
לעגני ומר.
הכל השתנה כשנתיים אחרי החתונה, כשהתברר שהיא מתקשה להכנס להריון. הוא הסביר לה שצריך סבלנות, ואחרי גיל 40 זה יכול להיות קשה, הוא קרא את זה באיזה עיתון נשים. אבל היא לא היתה מוכנה להקשיב. האשימה אותו שלא אכפת לו מפני שיש לו שני ילדים משלו, מנישואין קודמים. הוא ניסה לפייס אותה, חזר מוקדם מהרגיל הביתה כשהתקשרה לסלולרי להודיע לו שמדדה את החום הדרוש, או הביצית שלה הבשילה. הוא תמיד בא, בריצה, מנסה כמיטב יכולתו לרצות אותה, אבל עם כל מחזור שהיתה מקבלת היו חייו הופכים לגיהינום, עם כל דימום שלה היו חייו מטפטפים ממנו והלאה.
היא התחילה ללעוג לו, לצחוק על עצמה שנישאה לבסטיונר פשוט, ומה הפלא שהחיים שלה בזבל. לא אחת הוא שאל אותה, כשפקעה סבלנותו, למה היא לא מתגרשת, אבל היא ענתה לו פעם שאין כח בעולם שיאלץ אותה להתגרש בפעם השלישית. בית-דין לא יעזור לו.
ועכשיו, בחוף, היא ממשיכה להציק לו. לא נותנת לו להנות גם מסוף השבוע, מהרגעים הקסומים בהם הוא נמלט אל הים, אל החופש. הוא ממשיך לצייר על החוף, כי בזה הוא טוב, לא צריכים דיפלומה לשרטט בניינים ומטוסים על החול. לא פעם עוצרים אנשים ומביטים בציורים, מתפעלים ומחמיאים. והוא כל כך מאושר, יודע שהתשבחות הן אמיתיות, לא תלויות בטיב ההשכלה שלו או בשכונה בה גדל. אלא שהיא ממהרת להפר את השימחה, מצטרפת לצופים כדי לבקר ולקנטר, לקטול ולרמוס.
בשבוע שעבר היא צחקה על כך שגורד השחקים שבנה לא היה מחובר לקרקע, ובשבוע שלפני היא לעגה לו שהמטוס שלו קרם עור וגידים ולו שלוש כנפיים. לא פעם הוא הסביר לה שהוא מצייר מדמיונו הפורה, הוא מסרב להיות צמוד למציאות. הלוא זה כל העניין, הוא אמר לה בשקט, בפנים סמוקות מבושה לאחר שעלבה בו לפני קהל מתרחצים, הוא רוצה להמלט מכאן לעולם שונה, למציאות אחרת. אלא שהדברים רק גרמו לה להטות את ראשה לאחור ולפרוץ בצחוק קולני. כמה טיפש אתה יכול להיות, היא סיננה בין שפתיה, אלוהים – עם איזה אדיוט התחתנתי.
ועכשיו היא לועגת לו על הצוללת שצייר, מבזה אותו לפני הצופים המוקסמים מהשרטוטים העדינים שלו בחול. לצוללות אין תורן ודגל, היא מגחכת ומנסה לגייס את הסכמת האנשים המתפעלים מיפי היצירה. וממתי יש לצוללת גלגלים, אני מקוה שאתה לא מתכוון לעלות איתה על כביש איילון, היא שואגת בצחוק שמרעיד את נשמתו ומרוקן את ריאותיו מאוויר.
די, אני לא יכול יותר, הוא אומר לעצמו, אני רק בן-אדם. הוא פותח באחת את דלת הצוללת ומתיישב מול ההגאים. מתניע בזריזות את המנוע שפולט גרגור קולני ומעלה עשן כחול מהאגזוזים. הוא רושם לעצמו שהוא צריך יותר מאוחר לצייר עוד שמן במנוע, אחרת העסק יגמר רע. הוא מסיע את הצוללת אל המים, מפלס את דרכו בזהירות בין המוני האנשים ההמומים שמתקהלים סביבו. מתעלם מהמציל שדופק בחוזקה על חלונו, מביט במראה האחורית ומאתר את ורדה שמנופפת בידיה, ופניה חיוורות.
עצוב לו, מאד עצוב לו שכך זה נגמר, אבל הוא לוחץ בנחישות על דוושת הגז, מרגיש את המים מקדמים בברכה את חרטום הצוללת. הוא יודע שיותר הוא לא יראה אותה, לעולם, והוא מרגיש מחנק בגרונו. מבלי משים הוא מנגב דמעה שהצליחה להסתנן אל לחייו, ומייצב את הצוללת כשהיא מתחילה לשקוע בין הגלים.
היא לא יכולה להאשים אותו, הוא חושב לעצמו כשהוא מנווט את הצוללת בזהירות אל מעבר לשובר הגלים, הלוא הוא הזהיר אותה אלף פעמים שבסוף הוא יעזוב אותה, למרות שהוא עוד אוהב אותה.
מה אלף פעמים – מליון פעמים, לפחות מליון פעמים הוא הזהיר אותה, אבל היא אף פעם לא הקשיבה לו. אף פעם. אז עכשיו שלא תתלונן, הוא חושב לעצמו כשהוא מתרחק מהחוף, מכוון את הרדיו לגלי צה"ל. שלא תתלונן.
| |
לשמור על אמא
אמא ישבה על המעקה של האמבטיה, מחזיקה את ראשה הרכון על ברכיה בשתי ידיה. היא בכתה, ראיתי את כתפיה עולות ויורדות, ונורא נבהלתי. שאלתי אותה מה קרה, והיא הרימה את הראש, הסתכלה בי בפנים מלאות דמעות ואמרה לי שפשוט היא לא יכולה יותר. היא כבר לא יכולה.
נהיה לי מחניק והרגשתי איך מתאספות לי דמעות בגרון. ניגשתי לחבק אותה, והיא אמרה לי שאמא של יואב שוב פעם באה להתלונן עלי, שלא רק שהרבצתי לו, אלא גם המכנסיים היפים שלו נקרעו. ומה יהיה איתי, היא כבר לא יכולה.
התחלתי לבכות ואמרתי לאמא סליחה, ושיותר אני לא ירביץ ליואב אפילו שאני שונא אותו, בגלל שהוא משוויץ כל הזמן בצעצועים היקרים שאבא שלו מביא לו. לפעמים אני אומר לו שאבא שלי, כשהוא עוד היה גר איתנו, היה מביא לי צעצועים פי אלף יותר שווים, אבל הוא צוחק ושואל אותי למה אני ממציא ספורי מעשיות. לפעמים אני לא מתאפק ומרביץ לו, לא הרבה, ואז הוא רץ לאמא השמנה שלו, ובוכה לה. והיא מתלוננת לאמא שלי.
חבקתי את אמא והבטחתי לה שיותר זה לא יקרה, והיא הסתכלה עלי ואמרה שאני תמיד מבטיח אבל לא מקיים. אז אמרתי לה שעכשיו זה בכלל לא אותו דבר, ואני יקיים את זה מליון אחוז. היא חייכה לרגע וזה עשה לי טוב, והיא שאלה למה הפעם זה יהיה שונה, ואיך היא יכולה לסמוך עלי. אז אמרתי לה שאני יעשה הכל שהיא לא תבכה, ואני אפילו יפסיק להרביץ ליואב השמן, כי אני נורא שונא שהיא בוכה.
אמא פתחה את הידיים הכי רחב שאפשר וחיבקה אותי חזק חזק. היא אמרה לי שאני האוצר שלה, ואין לה שום דבר בחיים חוץ ממני. ואז היא התחילה לבכות עוד קצת, אבל אני ידעתי שזה סוג אחר של בכי ולא נבהלתי כמו מקודם. אמרתי לה שגם לי אין שום דבר חוץ ממנה, כי את אבא אני רואה רק פעם בשנה, וזה לא נחשב. ואת החבר הכי טוב שלי, דני, אני גם לא מחשיב כי חברים זה לא אותו דבר כמו אמא.
אמא נישקה אותי, נשיקות רטובות כאלו שאני לא אוהב, אבל לא אמרתי כלום כי רציתי שתפסיק לבכות. חיבקתי אותה חזק, והיא אמרה לי שאני הגבר הקטן שלה, והתפקיד שלי זה לשמור עליה ולעזור לה. הבטחתי לה שמהיום אני ישתנה לטובה. אמרתי לה שאפילו בבית-הספר אני ישתדל יותר, ואני יוציא תעודה מצויינת, עד כדי כך שאולי אפילו אבא ישוויץ בי, ואולי יחזור אלינו מאמריקה, כמו שפעם הוא הבטיח לי.
אמא פתאום התחילה לבכות חזק, את הבכי המבהיל ההוא, ואני גם קצת בכיתי. אחרי כמה דקות היא קצת נרגעה, ואז ניגבה לי את הפנים במגבת. היא שאלה אותי את מי אמא הכי אוהבת בעולם, יותר מכל דבר אחר, אפילו יותר מכסף ותכשיטים. אני מכיר את השאלה הזו טוב טוב, ותיכף עניתי לה שאותי, רק אותי. היא חייכה אלי והסתכלה לי בעיניים, כאילו שהיא מחפשת שם משהו.
אחר כך היא שאלה אם אני רעב, ואם אני רוצה שתעשה לי ביצה מקושקשת עם סלט. ישבתי ליד השולחן כשהיא הכינה את האוכל, וציירתי בציפורן עיגולים על הפורמייקה. היא שמה את האוכל על השולחן, אבל לא אכלה איתי, כי היא אמרה שעכשיו היא לא רעבה. היא הסתכלה עלי בעיניים אדומות מבכי, חייכה אלי ושאלה אם אני רוצה קקאו חם. אמרתי לה שבטח, כי זה הדבר שאני הכי אוהב, ונהיה לי פתאום טוב, וידעתי שבסוף הכל יסתדר.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
