RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2006
אוהב אותה כל כך
הוא שוב לא ישן הלילה, כמו לילות רבים בזמן האחרון. מחשבותיו נדדו אל אשתו-אהובתו השוכבת בבית-החולים המקומי מזה חודשיים, במצב אנוש. ליבה חלש מידי, בשרו לו הרופאים בהבעת צער, והמצב הולך ומתדרדר. נראה שהוא לא יעמוד במשימה עוד זמן רב, והוא יכרע תחת העומס, יפסיק לדחוף דם הדרוש לקיים את הגוף השביר. בגילה המתקדם, הם הצטערו לומר לו, היא לא מועמדת טובה לניתוח, וממילא היא נמצאת בתחתית רשימת המועמדים להשתלה. הם כל כך מצטערים, הם הנידו לו ראש, אך הדבר לא בידיהם.
מזה חודשיים הוא מרגיש שחייו נעצרו, שנשימותיו הן מכניות ותו-לא. והוא – כאילו העולם עצר מלכת. אין לו כל חפץ בחיים ללא גרטה, אין בהם שום עניין או ספוק. הלוא הם כבר יחד מזה 63 שנים, הוא אינו מכיר חיים בלעדיה, כשהיא אינה לצידו.
הם הכירו והתאהבו בברלין, לפני המלחמה הארורה, כשעוד יכלו בבטחון לצעוד שלובי ידיים בשדרת אונטר דר-לינדן. הוא היה מהלך כטווס, נפוח מגאווה, בכיכר אלכסנדר- פלאץ, מלכסן מבטים ונהנה ממבטי ההערכה שזורקים לעברה הגברים היושבים בבתי הקפה. או אז הוא היה מבליט, כמעט מבלי משים, את חזהו, ומהדס לצידה של היפהפיה שלו, שרק אותו היא אוהבת, רק בו היא חושקת.
היו אלו ימים יפים והם היו מאוהבים ומאושרים. ואז פרצה המלחמה ושינתה את חייהם ללא הכר. אך גם בשעות הקשות מכל הם לא נפרדו. תמכו ועודדו, החזיקו יד ואהבו. יחד הם שרדו את התופת, ניצלו בעור שיניהם מזוועות המלחמה ומחנה ההשמדה. עלו יחד לארץ, הקימו עסק קטן, ילדו את בתם האהובה שנפטרה לפני שנתיים, והותירה אותם שוב יחד, בודדים אך אוהבים ומלוכדים.
ואיזה טעם יש לחייו עכשיו כשהיא, גרטה היפה שלו, מתענה בבית-החולים, כל נשימה מותירה אותה באפיסת כוחות, מקרבת אותה אל קיצה הממשמש ובא.
לפתע הוא מחליט לעשות מעשה, להפסיק להתלבט. הגיע הזמן להוציא לפועל את התוכנית שהגה כבר לפני מספר ימים. הוא קם בכבדות על רגליו וניגש לחדר האמבטיה, לוגם קלות מבקבוק היין שהביא אתו מהמטבח וניגש למלאכה. בזהירות רבה הוא חותך את בית החזה, סופג בזריזות את הדם שמזרזף בקילוחים חמים. הוא עובד מהר, בקור רוח וביעילות, ותוך דקות ספורות הוא מצליח לשלוף את הלב בשלמותו, לארוז אותו בשקית הניילון ולאפסן אותה בצידנית שהכין מבעוד מועד. הוא תופר בזריזות את בית החזה, ומציין בספוק שלא איבד יותר מידי דם. מנגב את הכתמים הבודדים מהריצפה, מניח עוד גושי קרח על הלב הארוז בצידנית, וממהר לרחוב, לחפש מונית שתוביל אותו לבית-החולים, לשם הוא מגיע תוך זמן קצר.
הוא מטפס באיטיות במדרגות, זיעה נוטפת ממצחו והוא מרגיש את לבו הולם במהירות בצידנית, אותות המאמץ הכבד. הוא מבקש לקרוא לרופא האחראי וזה יוצא אליו מייד, מברך אותו לשלום. אין כל שינוי במצבה של גרטה, הוא מודיע לו כשהוא מניח את ידו על כתפו, מבקש לחזקו. יש לי חדשות טובות אדון דוקטור, הוא עונה לו בעייפות, מצאתי לב להשתלה. ההתאמה בטוחה, לא תהיה בעיה של דחיה. על מה אתה מדבר, מתפלא הרופא ופותח בזהירות את הצידנית שמושטת לו. הוא מביט בתדהמה בלב הארוז בין גושי הקרח, וסימן שאלה גדול מצטייר על פניו. זה בסדר אדון דוקטור, הוא עונה על השאלה האילמת, זה הלב שלי, לפני שעה – בבית – הוצאתי אותו. עבור גרטה.
אבל איך זה אפשרי, מסרב הרופא להאמין, הלא לא נשמע כדבר הזה בהיסטוריה הרפואית, שאדם יוציא לעצמו את הלב. הוא פותח את חולצתו עבור הרופא, לבקשתו, והרופא מביט בתפרים בתדהמה. איך אתה מרגיש עכשיו, מתעשת הרופא ושואל. אני בסדר, באה התשובה, איטית אך בטוחה, מה שחשוב עכשיו שתמהר להשתיל את הלב, לפני שיהיה מאוחר.
אבל למה סכנת את חייך, מקשה הרופא, הלוא הסכויים שלך למות ללא לב הם גבוהים במיוחד. מה הטעם בחיי ובליבי ללא גרטה, הוא עונה לרופא בסבלנות, אם רק היית יודע כמה חיי ריקים מתוכן בלעדיה, כמה פעמים היא הצילה אותי במחנה ההשמדה, סיכנה את חייה למעני. איך לא אקריב את ליבי עכשיו כשהיא זקוקה לו, הוא מסיים לאיטו, ודמעה נקווית בזווית עינו. ואיך הצלחת לסגור את בית החזה במקצועיות שכזו, נדהם הרופא כשהוא חוזר ומביט בהשתאות בפתח שנסגר ביד אמן, מעריך את התפירה העדינה והמדויקת. אתה שוכח שהייתי חייט צמרות בברלין, הוא עונה לו בגאווה, אני יודע איך לתפור. היית חייט צמרת לא צמרות, מתקן אותו בחיבה הרופא. לא לא, הוא מוחה בעדינות, לא צמרת אחת – תפרתי להרבה נשים, כולן אלגנטיות, בברלין שלפני המלחמה.
הרופא מבטיח לו לעשות כמיטב יכולתו, מורה לאחות התורנית להגיש לו מיים ופרוסת עוגה, להשיב את נפשו, וחש לחדר הניתוח, הצידנית ומטענה היקר בידיו. האחות הנרגשת שהיתה עדה למחזה המדהים ממהרת להגיש לו כוס מיים, ומושיבה אותו על הכסא כשהיא תומכת בידו. אני בסדר, הוא מחייך אליה בתודה, ומשעין את ראשו אל הקיר, מניח את מגבעתו על ברכיו. הוא עוצם את עיניו, וכמעט ואינו חש בשמיכת הצמר שמניחה על ברכיו האחות. ומייד היא ממהרת, נרגשת ודומעת, לעדכן את שאר האחיות שחשו למקום עם קבלת השמועה הפנטסטית.
בפינה יושב לו, מעט מכווץ, איש קטן ולא צעיר, חיוור ממאמץ וחלש מהניתוח שזה עתה ביצע בעצמו. איש קטן – חסר לב אך מלא אהבה – שראשו נשמט על כתפו, וחלום ממתיק את הערפל שיורד עליו. ושוב הוא צועד בכיכר אלכסנדר- פלאץ עם גרטה היפה והצעירה, וכולם – כל הגברים כולם – לוטשים בה מבטים חומדים, ומקנאים בו, בברלין שלפני המלחמה.
| |
אמא אף פעם לא טועה
אמא קראה לי למטבח, רוצה לדבר איתי. כשאמא קוראת לי למטבח זו לא שיחה סתם, זה סימן שלאמא יש משהו חשוב לומר לי. משהו מאד חשוב. היא כבר ישבה שם, ליד שולחן הפורמייקה במטבחון הקטן, מורה לי לשבת לידה. שולפת סיגריה מהחפיסה שהיתה מונחת שם דרך קבע, ומציתה אותה בגפרור, מנפנפת בו עד שיצאה נשמתו.
התיישבתי בחשש מה, איני יודע למה בדיוק לצפות. מנסיוני ידעתי ש"שיחת מטבח" לא היתה דבר של מה בכך. היא נועדה למקרים מיוחדים, אם לא קשים.
אמא מוללה בידיה בריכוז רב את הסיגריה, שואפת עשן בקולניות ופולטת אותו בהנאה רבה, עוקבת במבטה אחר העשן הנפלט מפיה, יוצר גלים כחלחלים באוויר. היא מביטה בי בעיון, ואני נע בחוסר נוחות מסוים בכסאי.
"אתה יודע שאמא אוהבת אותך", היא אומרת חרישית מבלי להביט בי, "אמא רוצה רק מה שטוב עבורך". "אני יודע", אני ממהר לאשר את דבריה, "אין לי ספק בכך". נופלת שתיקה קלה, ואמא מוצצת בהנאה מהסיגריה. "חשבתי על זה בזמן האחרון, ואני חושבת שהגיע הזמן", היא מפנה אלי את מבטה, כמו ממתינה לתגובה ממני. אני מביט בה מהופנט מהמעמד הדרמטי, נרגש וחושש כאחת, מרגיש את הלמות לבי מבעד לחולצה.
אמא לוקחת את הזמן שלה באיטיות, יונקת שוב מהסיגריה המענגת, בונה את המתח הדרוש לסצינה, כאחד מגדולי הבמאים המנוסים.
אמא, על מה אנו מדברים", אני נשבר ראשון ושובר את השתיקה הכבדה, "על מה חשבת ומה את רוצה להגיד לי?". היא חוזרת ומביטה בי בכובד-ראש, שואבת ניקוטין מהסיגריה ופונה אלי במאור פנים, " הגיע הזמן" היא מביטה בעיני, "אתה עוד מעט בן 16, והייתי רוצה שתתחיל עכשיו".
"מה, אמא", קולי מצטרד טיפה, "להתחיל מה?"
"לעשן".
"מה, מה אמרת?"
לעשן, חומד- הגיע הזמן שתתחיל לעשן".
שתיקה נופלת במטבח ואני מביט באמא משותק, המום. מתקשה לעכל את הדברים המפתיעים, הכל כך לא צפויים.
"אמא, למה את רוצה שאתחיל לעשן?", אני מוצא לבסוף את קולי, "הרופאים אומרים שהעישון לא בריא". "נו,באמת" היא עונה לי בזלזול, "מה כבר הרופאים מבינים בסיגריות, אני אומרת לך שזה פשוט תענוג".
"אבל למה לעשן, אפילו אם זה לא מזיק", אני מקשה עליה, "אני לא צריך את זה, ועשן הסיגריות דוחה וגורם לי להשתעל".
היא יונקת שוב מהסיגריה, מפריחה טבעות עשן לתקרה. שותקת דקותיים ואז מטילה את הפצצה, "הייתי רוצה שתתחיל לעשן לא בגלל התענוג, אלא כי הגיע הזמן".
"הזמן למה?"
"איך אגיד לך את זה", היא מנסה למצוא את המילים, וכשאלו נמצאו היא מחלקת איתי את הסוד, "אתה כבר לא ילד, ועישון זה גברי".
"עישון זה מה?"
"גברי", היא מסבירה לי באורך רוח, "גברים מעשנים"
"אמא, אני לא רוצה לעשן", אני מודיע לה בתקיפות שבירה של נער מתבגר, " לא מעניין אותי אם זה גברי או לא. ניסיתי פעם לעשן וזה ממש הגעיל אותי, השתעלתי שעות".
אמא שותקת ומפנה את מבטה ממני, מתייחדת עם הסיגריה.
"אמא, את כועסת?"
"לא, אבל שכחת משהו"
"מה?"
"שאמא יודעת מה טוב עבורך, ואמא רוצה רק מה שטוב עבורך"
"אני יודע, אמא", אני חש אשמה על שהעמדתי את אהבתה ומסירותה של אמא בספק, "אבל באמת שעישון דוחה אותי"
"אתה יודע שאמא אף פעם לא טועה, תמיד יהיה לך טוב אם תשמע בקול אמא".
"אני יודע, אמא".
"מי אהב אותך הכי בעולם?"
"את, אמא - רק את"
"ומי אוהב את אמא?"
אני קם ומחבק את אמא, מדגים לה הלכה למעשה מי אוהב את אמא הכי הכי מכולם.
סיגריות עושות לי רע.
לא יכול לעשן, נקודה.
לא רוצה לעשן.
אז מה אם אני לא כל כך גברי, לא כמו שאמא רצתה.
לא זוכר ולו פעם אחת שאשה דחתה אותי בנמוק שאיני מעשן.
אבל מה הן, הנשים, כבר מבינות - הן אהבו אותי בדרכן שלהן.
לא אהבה של אמא.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
