תמונה אחת שווה אלף מילים

אני קשה, אני יודעת במיוחד בתקופה האחרונה ועם המצב.

השבעה נגמרה, ואפילו עוד שבוע עבר.

ואני, אני לבד. כל אחד ממשיך בחיים שלו ואני, אני נתקעת

לא מפסיקה לחשוב, לא מפסיקה לבכות.

יש אנשים שאני כל כך זקוקה להם שאני צריכה שיהיו לידי

שיחבקו אותי, לשמוע משהו מעודד.

אבל לכל אחד יש את החיים שלו, ושלי נעצרו.

לא יודעת איך אפשר בכלל להמשיך מאיפה, וממה.

יום חמישי התחרפנתי הרגשתי כל כך רע, כל היום רק בכיתי

אין לי מושג למה אבל איילת פתאום התקשרה והזמינה אותי אליה.

אני שמחה שבאתי אליה, קצת לצאת מהבית למרות שרציתי כל הזמן לחזור

היא באמת השתנתה, אחרי כל מה שעברנו ואני והיא עברנו המון.

אני באמת חושבת שאנחנו חברות טובות. התבגרנו גדלנו הבנו מהם החיים

בעצם, אני כבר לא מבינה מהם החיים.

אני רק יודעת שאני לא רוצה שיתקשרו וישאלו מה נשמע, אני לא באמת יגיד

כמה חרא לי בטלפון, פשוט תבואו תהיו איתי, תוכיחו לי שאתם תמיד שם איתי.

המילה להוכיח נורא מצחיקה ואולי קשה כאן, כי הם בעצם חברות שלי

אבל כן אני רוצה את ההוכחה הזו. לדעת באמת. לדעת מה שאני מרגישה.

לפעמים פשו לא רוצה לקום בבוקר, לישון כל היום להיות בשמכה מכורבלת עם עצמי

עם המחשבות אותן מחשבות כל הזמן.

עם התחושה הנוראית עם הרגשות וההרגשות.