תעשיית הטוקבקים שהתפתחה באנדרגראונד של המחתרת מרתקת אותי במיוחד. לא פעם אני מרגישה רק כמנחה בדיון, כמי שזורקת קצה חוט, ולאחר מכן הרוחות נושבות לכל מיני כיוונים, ומפוח כזה או אחר הוא זה שמפיח בהן חיות, שמטלטל אותן לכאן או לכאן. לפעמים נדמה לי במהלך כתיבת הפוסט שהקטע המרכזי הוא איקס, ואז, לאחר הפרסום מתברר לי בכלל שהערת אגב שלי, וויי, שלא הקדשתי לה יותר מעשר שניות מחשבה ועשרים שניות כתיבה, היא זאת שהציבור הסתער עליה כמוצא שלל רב. מעניין - אמרתי.
ועוד יותר מעניינים אותי הכותבים. אני חושבת לעצמי, האם כותבים שאני מתפעלת מהם פה בשקט או בקול הם שנואי נפשי בחיים האמיתיים, או שאני שנואת נפשם? כמה מסמיק זה יכול להיות? כמה מהם אני באמת מכירה? וכמה מכירים אותי? ועם כמה היו לי יחסים ממש אינטימיים? ועד כמה יהיה מביך, פעם, בעוד עשרות שנים, לדעת מי הוא מי? רבות שאלות בלב איש. או אישה.
מאחר שאין לי מושג לגמרי מי הוא מי (למעט מי שמזדהים בשמותיהם האמיתיים, כמו עידוק, ערס פואטי או בועז כהן, ריקי כהן או חנן כהן - ממ, זיהיתי פה דפוס? רינת ברקוביץ', ימימה עברון, וסליחה אם שכחתי מישהו) אני יכולה רק לשבץ אותם לפי דפוסי הכתיבה, לפי מטבעות לשון שאני מכירה מהעבר או מההווה, לפי תחומי העניין וההתמקדות בנושאים שונים, ולפי רמת הידע שהם מפגינים בשכבות הגיאולוגיות של העיתונות בארץ.
די הרבה זמן אני מקדישה להגיגים האלו, וחופרת בטוקבקים פעם אחר פעם, מסתקרנת מאוד. אבל ברור שאני מעדיפה שכך יהיו פני הדברים, ושההדדיות בקשר הזה, עמוס המסכות והמחסומים תישאר. אני חושבת שכך משתחררות חרצובות הלשון ביתר קלות, והרי, זה לא שהמהות משתנה, זה רק השמות והכינויים שהכותבים בוחרים בהם.
מצעד המגיבים
(אולי חלקם מגיבים בשמות שונים, עוד לא ברור לי הכל, אבל אני אוספת חומרים מרשיעים)
עמיר פרץ – נעים שיחה, בעל תרבות דיבור וכתיבה מצוינים. בקי בחומר על כל גוניו. חובב צילום ותרבות בכלל. הייתי מתחתנת איתו, כנראה. הוא לא היה רוצה, כנראה.
פרנצ'סקה טוטי - כתבת, כנראה. חמודה.
זאת אומרת – כנ"ל. קשורות?
Odd תל אביבית – רושפת אש, תזזיתית, מקורבת לז'אנר הרכילות (לא להיעלב, זה נאמר בחיבה גדולה).
הלנה – אולי עורכת. יודעת איפה צריכות להיות המירכאות ומה כותבים בסוגריים.
קתרינה – כותבת. חרוצה. מאוד. אידיאליסטית.
שלומית – כותבת רהוטה.
נוצה סגולה – נפש פיוטית. מתחברת אלי בצבע. וגם באנטי-צבע - נגד צבעי מאכל.
Twister – לא יודעת עד כמה היא עיתונאית, כלומר כותבת/עורכת. אולי מהיח"צ? אולי מפרסום? אולי מהטלוויזיה? אולי מהפקה? לא הצלחתי לחבר. אוהבת אותי, אבל לא שוכחת לנזוף בי (גם על לא עוול בכפי).
דויל (החליף כינוי? חדש בסביבה?) – עיתונאי ותיק, ככל הנראה עורך, יודע-כל. קשר לעמיר פרץ?
הביץ' של הצ'יץ' – מאירה את עיני. עורכת כנראה.
חביבי – איש כלכלה מהוקצע.
בראסרי.קום - עיתונאי נוקדן. כותב ועורך ותיק, בעל מעוף ופרספקטיבה.
אשתו של - לא עיתונאית. פמיניסטית ולוחמת צדק.
גע"ס – עיתונאית. כותבת ומשכתבת. לאן נעלמה בימים האחרונים?
נוטל קורות - בלוגר חדש. לא עיתונאי. איש מחשבים? משהו? אבל יודע לקרוא ולכתוב.
עיתונאי עני - כוכב חדש? ישן? איש ידיעות, בקי לפני ולפנים בתככים ובמערכת הכוחות שם. הפציע רק היום, כמדומני, וכבר שפך איזה אלף מינימום.
פוליצר, קרלי בך (עובד שם. ברור), עוץ לי גוץ לי, קונילמל - אין לי מספיק חומרים כדי לניתוח אישיות, אבל עוקבת בדריכות.
דופקים פה על השולחנות לארוחת ערב. בטוח שכחתי כמה כוכבים. תשמיעו קול ואכה על חטא. לא להיעלב. זה רק קוצר הזמן.
בכר ניר, סיכום
אני חושבת שהשם שהזכרתי פה הכי הרבה בשלושת החודשים שחלפו מאז שנולדתי (מז"ט, היום יומולדת) היה ניר בכר. נראה לי שהמסכן לא הפסיק לשהק מה-31 בדצמבר ועד היום אפילו לרגע. כל צעד שלו דווח בהרחבה, ספרתי לאחור לקראת כל מפגש של בית המשפט (לא מאמינים? חפשו בפוסטים קודמים), ובגוגל של ולווט הוא בטח בראש מצעד האזכורים. "פחות שעשועים ודם, אבל ניחא, נסתפק בזה" זה רק סיכום כל הסיכומים, אחרי שנאמר כבר הכל.
כלומר, אני לא יכולה לנהל במקומו, או במקום בית המשפט את הדיון המשפטי בהאשמות שהעלה כנגד ידיעות. זה לא שיש בידי את כל המסמכים וההוכחות שמצויים ודאי בידי מר בכר ופרקליטיו, כך שכל שאני יכולה לעשות בבמה המצומצמת (לא מבחינת מספר מילים, אלוהים עדי ששפכתי כאן עד כה עשרות אלפים – בקרוב מאות - בלי בושה) העומדת לרשותי זה לפרשן מה-POV שלי את שאירע. אז כמו שאמרתי מלכתחילה (והנה אני מסכמת בלי שהתכוונתי בכלל), בכר לא התכוון לקבל בחזרה את התפקיד שלו, הרי אם התנהלות המערכת שם כל כך לא לרוחו, עתירת כל מיני רעות חולות ומעשי זוועה, מה לו, לאותו כהן, בבית הקברות הלזה?
המטרה שלו הייתה לאוורר את האורוות, להוציא את רפול רע ככל האפשר, לנקום ולקבל פיצויים. ואולי יש שם עוד עניינים שהם מעבר לידיעתי או להבנתי, הרי לבכר יש השכלה משפטית, וייתכן שהבין שהוא לא הולך לנצח בשום אופן, ואולי באמת שוקן ביקש ממנו שיעזוב את זה, ואולי הוא בכלל הרגיש שמיצה את העניין: כלומר טיעוניו, או לפחות רובם, הובאו לידיעת הציבור, פורסמו בכל במה, וזהו, הוא את שלו השיג. זה שאנחנו, הצופים הנלהבים, לא מרוצים מהחלטתו הבלתי גלדיאטורית? לא ממש מעניין אותו, כנראה.
יפה על חשבוני
בועז כהן מנתח את מיתוס היופי במאמר מרתק. לא דברים שלא שמענו עדיין, ובכל זאת מעניין. בין היתר הוא מתלונן על שב-20 השנים האחרונות רק נשים עורכות מוספי ועיתוני נשים (אורנה ננר, עופרה מזרחי, ליסה פרץ, מרים קוץ וכו'). ואני אומרת, הנח להן, תנו לקיסר את אשר לקיסר (בפראפרזה פרועה, לא לקפוץ). כמה נשים עורכות בתפקידי מפתח כבר יש פה (כבר כתבתי על כך), לפחות יש ממלכה אחת עליה הן חולשות, גם אם לא תמיד לשביעות רצוני או לשביעותו של בועז.
בעיקר הוא קוצף על שהן מפרסמות שערים עם דוגמניות אנורקטיות, ומשייפות בפוטו שופ את מי שאינה כזו. צודק, אבל שוק המגזינים פה כל כך חרד, כל כך נלחם על חייו, שיש פחד נורא ששער עם אסתי זקהיים לא ימכור (למרות שלפי השער של "מארי קלייר", הוכח ההפך, כותב הבועז), כך שכלכלית, אם כי לא אידיאולוגית, אני יכולה להבין אותן.
Tivo
בחדשות 10 אפשר יהיה לראות קטעים מהסרט על עליזה אולמרט, כך דיווח אתמול א'.
לפני פיזור
ניר חפץ? ניר חפץ?? ניר חפץ??? אללי.
(כך, אם אני משקללת את בורסת ההימורים).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
