כמה זמן לא כתבתי פה.
אלוהים.
כלכך מוזר לחזור.
אני לא זוכרת מה זה להיות פתוחה ככה,
לא לפחד לגלות את מה שאני באמת מרגישה.
כל הזמן הזה שלא כתבתי פה המילים שרצו כלכך לצאת נכלאו בתוכי,
החזקתי עמוק עמוק את הכל,
מתוך התייאשות מהחיפושים לאוזן קשבת ומוכרת.
אני מאמינה שהתקופה הזאת באמת הסתיימה.
אני מאוד מקווה.
כזה סבל בחיים לא סבלתי.
אותה הילדה הרגישה עם פחדי הנטישה,
חוותה את כל הסיוטים הכי גדולים שלה.
כלכך לא צפוי.
כנראה שזה היה צריך לקרות.
להעריך יותר את מה שהיה לי, מה שלא יחזור.
לפחות התקופה הזאת נגמרה.
התקופה שבה הייתי קמה לכל בוקר בתוך כרית ספוגה דמעות.
ולחשוב שהיית יכול להיות שם.
כל אותם 4 שנים של אהבה וחמלה אחד לשנייה.
הענקנו כלכך הרבה תקווה לחיינו.
אני מקווה שלא תשכח את אותם הרגעים שהיינו מדברים,
אותן הליכות ארוכות של שיחות מעמיקות מהלב.
אותם החיבוקים שבאו מתוך אמונה שבאמת באמת הכל יסתדר.
נתת לי את האפשרות לתקשר עם אחרים,
נתת לי אומץ לראות את הכל בצורה שונה ואמיתית.
נתת לי אפשרות פשוט להיות אני,
מבלי לחשוב מה יאמרו,
מה יחשבו,
מה יצעקו.
עכשיו אני היחידה שצועקת,
ואתה לא שומע.
ובזמן שהנשמה הולכת לה אי שם לאיבוד,
אתה פורש לך כנפיים ומחפש חמלה במקום אחר.
הכל בגלל טעות אנושית קטנה שלי.
אני באמת מקווה שלא תשכח.
לא משנה מה יקרה,
אתה תמיד תהיה חשוב לי יותר מכולם.
למרות שזה תמיד יכאב,
תמיד אני אסתכל מהצד בתקווה שמתישהו תשים לב,
שאני עדיין מחכה שמשהו ישתנה.
וואו.
פשוט וואו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
