כל פעם שאני נכנסת לבלוג הזה, במניעים הכי לא מכוונים שיש,
ואני קוראת מהתחלה על כל ארבעת השנים שחלפו,
אני כל פעם נדהמת מחדש איך השתנתי.
איך התבגרתי במחשבותיי, במעשיי.
איך השקפת העולם שלי עברה תהפוכות ומכשולים,
הוכיחה את עצמה, לפעמים נכשלה.
איך כל יום נראה בעייני אחרת, מואר יותר, חשוך יותר, מעורפל.
אך בסופו של כל יום,
לא משנה כמה מאתגר היה,
אני תמיד מי שאני.
אותה הילדה שלא מסוגלת להבין לפעמים אפילו את עצמה,
הילדה שאוהבת הכי את הלבד, את השקט.
וקשה להבין את הדרך שבה ניסיתי להתמודד עם קשיים באותה התקופה,
בחיפוש אחר מישהו שיעניק תשומת לב,
הקשבה. חיפוש אחר דברים אלו לגיטימים והגיוניים לגמרי,
אך הדרך שבה ניסיתי להשיגם, נתעבת.
הפיכת עולמות ושבירת הכלים מתוך תסכול נבעו אולי מתוך הרגל סתמי לקבלת היחס המרכזי,
או שאולי מתוך קנאה,
או שאולי פשוט מאי שביעות רצון.
עייני היו עצומות למסקנות פשוטות אלה, למרות הידע העמוק שבי בפסיכולוגיה בסיסית,
וזאת בגלל מערבולת שלמה שנגררה לאופוריה מעורפלת,
שלבסוף גרמה לי לקחת הכל כמובן מאליו.
לקחת כמובן מאליו אנשים שאהבו אותי, שהיה אכפת להם ממני,
שגילו בפניי את כל הדברים שביקשתי גם מבלי שאצטרך לאבד את ההגיון ולשבור כלים.
כשעייני עוד עצומות, לא לקחו את הסיכון לעזור לי להתעורר, פשוט לקחו מזוודות של זיכורונות וברחו.
מבלי שאצטרך להבין, לצאת מהבועה המתעתעת,
פשוט, הלכו. ואני לא מאשימה אף אחד, זה הגיע לי. הגיע לי בכל הכוח.
למזלי הייתה לצדי נשמה נוספת.
אדם שכן נשאר אותי למרות כל טלטולי נפשי.
אדם שניסה להוציא הגיון ממעשי המוזרים, הקיצוניים.
ולמרות זמננו הקצר והכרויות קצרות המתקדמות בצעדים קטנטנים, לא התאייש,
התמכר לייחודיות, למשיכה, לסחרחורת.
אותו אדם פקח את עייני, שחרר אותי מבועת ההזייה,
עזר לי להבין מי אני, מה טוב ומה רע,
נתן לי סטירות מצלצלות, מזעזעות, מעוררות,
ולאחר מכן נשק לי על הלחי הבוערת, לעדן את ההלם.
אך בכל זאת, לא נתן לי לשכוח את מהות המכה ואת המסר שנשלח עמה.
בזכותו נהפכתי לאדם אחר.
הוא עזר להבין את מי שאני, להבין איך לעשות טוב יותר, לעצמי ולסובבים אותי.
איך לשנות את הגישה כלפי הסביבה,
ובזכות זאת, איך משתנה ההרגשה אצלי בפנים.
ההערצה שלו כלפי גופי בכל פעם שאנחנו שוכבים, מזרימה אליי אהדה עצמית וקבלה שאין כמותה.
ההנאה שלו, כאשר הוא רואה אותי מציירת, כאשר הוא שומע אותי מזמזמת שיר ישן,
מדרבנת להמשיך להאמין במי שאני ובמה שאני מייצגת.
ולמרות שהדרך הייתה ארוכה, לפעמים מייגעת ומלאת כאב,
עברו כמעט שנתיים מאז שעינייו כבשו את לבי,
מאותה הפעם הראשונה שחיוכו קרץ אליי ונחרט בזכרוני במין חוסר כוונה.
אותה הדרך הקשה, אותם הרגעים של בריחה וחזרה בדיוק לאותה הנקודה, אותם הטעיות החוזרות ונשנות שהוא הכריח אותי להכיר בהן,
אותם מלחמות ופצעים נושנים שהתחילו להגליד,
הכל היה שווה את זה.
בדיוק את זה. את האהבה הטהורה, ההערכה.
את הבטחון העצמי שגיליתי פתאום, ואת הבטחון שהצלחתי להנחיל גם בתוכו.
את האיזון הפנימי, הרכות שהתעוררה, השקט.
אין כמו השקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
