הפוסט הזה מנסה להיכתב כבר איזה 8 שעות והוא רץ שוב ושוב בתוך הראש שלי..כרגיל הוא שונה ממה שהיה צריך להיות.
כבר אין לי את הכשרון הזה לשלוף חרא רגשי מהמוח..התבגרתי והשתנתי אבל נשארתי אותו הדבר.
חוסר שקט מטורף.
טוב לי ורע לי...אולי זה המצב האידאלי?
לא כמו פעם, עכשיו אני מנסה לסגור את כל המחשבות שלי בפינה אפורה במוח שלא יתפרצו ויציפו אותו.
שקט!
שאני אמשיך לקפץ בבועה הוורודה שיצרתי לעצמי כמו אמא ואחותי.
טאבו כזה..קורה במשפחות הכי טובות...זה סוג של מזכיר לי חבר וחברה שלא מדברים על ענייני האסלה.
כי בנות לא עושות קקי...קקי זה אסור.
אין קקי.הכל ורוד.
והנה באה הודעה סמרטוט..."?"
אחרי רבות כמוה..."שמת לב שאנחנו מדברים רק בהודעות.."
גילויי הלב שלך הורגים אותי ,כנראה כל פעם שאתה מקבל ריתוק אתה סומך עליי.
אני לא מבינה למזה זה לא נקלט לך הראש...אני לא אקפיא את החיים שלי בשבילך ואחכה לך.
שברתי לך את הלב פעם כמו כלבה ואני אעשה את זה שוב...
כי כשאנחנו ביחד זה הופך לשדה קרב,ובסוף מישהו נשאר פצוע מדמם מאחור אחרי כל האדרנלין של אותו הערב.
הפעם זה יהיה אתה.
המוזה שלי נפלה והתרסקה לרסיסים של עצב...היא הייתה כה יפיפיה,עם שערה הבלונדיני השופע והצחוק השובב.
עכשיו היא איננה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
