עצמאית בשטח

דויד נוסע בשבוע הבא, ואחרי שהוא חוזר הוא נוסע שוב, והחתולה הייתה חולה בשבת (מי שמבלה בקור של 2 מעלות באמצע השבוע – שלא יתפלא אם ייפול למשכב בשבת), אז לא הייתה ברירה אלא לנצל את ההזדמנות שבמקרה התבטלה לי היום הנסיעה לירושלים ולהיפגש לצהרים (היי, יצא לי חרוז!). בבוקר עשיתי את הלא יאומן והלכתי לחייט, אשר ב- 10 דק' עבודה ו- 45 ₪ הפיח חיים ב- 2 חצאיות וחולצה ששכבו בארון כאבן שאין לה הופכין. עד הצהרים הספקתי גם לעבוד ולטייל עם מיצי, וכשהחתולה הודיעה שהיא בדרך הפתעתי את עצמי פעם שנייה באותו בוקר והייתי מוכנה תוך 7 דק', כולל מקלחת. כשחיכינו לדויד הגבתי בעיקום פרצוף נוכח הידיעה שהם קבעו לשבת ב"מקס ברנר", אז בשביל לנחם אותי הציעה החתולה שנלך להסתכל בתפריט של "פראג הקטנה" שנפתחה בסמוך, מה שגרם לנו להחליט על שינוי באסטרטגיה. אם הייתי חושבת להצטייד במצלמה הייתי מעלה עכשיו תמונות של גולש עם פירה, נקניקיות עם כרוב חמוץ, כבדי עוף עם תפו"א קטנים אפויים וסלט תרד עם הפתעות. כילינו את המזון כעדת מורעבים במוצאי יום כיפור, והאמת שאני לא זוכרת מתי לאחרונה מצאתי עצמי במצב דומה בו לא יכולתי להפסיק לאכול למרות שהייתי כבר שבעה (דויד: "ברוכה הבאה לעולמי"). חוץ מזה תצוין לשבח המלצרית החמודה-אש שציידה את דויד בטלפון של הדיאטנית האלוהית שלה, ובו במקום קבענו שבהזדמנות ראשונה נלך לבדוק את הסניף התל אביבי. משם העפלנו למשרדו של דויד להכיר את הצוות, שמסתבר ששמע עלינו רבות שלא לומר אף קיבל לינק לבלוג (חבר'ה, תגידו שלום), ואחר כך התגלגלנו במדרון חזרה אל האוטו ודהרנו לתל אביב, כי ג'וניור נזכר להודיע לאמא שלו שיש יום הורים. עכשיו הראש שלי מפוצץ מבירה ויש לי עוד מלא עבודה לגמור למחר, ובכלל לא התחלתי לספר על הטראומה בה אני מצויה בימים אלה, במסגרתה תמיר התאושש מהפרידה מאשתו והחל לחזר אחרי באופן עיקש ומבלי להבין רמזים.

ביום ה' האחרון התקשרתי לצעיר כדי לאשר שהחומר הסופי נבדק, ומבחינתי אפשר לצאת להפקה סופית. "מה, אז כאילו זהו?" הוא אמר בקול החמוד שלו שהברכיים שלי נמסות כל פעם שאני שומעת אותו "זו הפעם האחרונה שאני מדבר איתך? לא נעבוד יחד יותר?". עניתי שהשלב הנוכחי של הפרויקט נגמר, והשלב הבא צפוי רק בעוד שנה - אבל עדיין מוקדם מדי לקבוע באיזה מסגרת הוא יטופל, והוא המשיך לשאול על פרויקטים אחרים שאני בכלל לא מעורבת בהם, ולהגיד שהיה לו נורא כייף ושהעבודה איתי תחסר לו, ושמעתי בקול שלו שהוא לא רוצה לסיים את השיחה. בסוף אמרתי שהיות שאנחנו עובדים באותו מקצוע אני מניחה שדרכנו עוד יצטלבו בעתיד, ושבכל מקרה יש לו את המספר שלי והוא תמיד מוזמן להתקשר, וסגרתי את הטלפון לפני שייצא לי מהפה משהו שאסור לי להגיד.

לפני 10 שנים ויותר הייתי חלק מצוות עבודה מקצועי שהכין פרויקט לאומי שאושר ע"י הממשלה. במסגרת אותו פרויקט קבענו, שבתום תקופה של 10 שנים יהיו חייבים המשרדים הממשלתיים לדווח על האופן בו פעלו לקידום ומימוש מטרות הפרויקט במסגרת התחום המקצועי שלהם. השבוע הוטל עלי לכתוב את הדו"ח אותו חייבת הלשכה להגיש, החומר מונח פה לידי ואני לא מצליחה להביא את עצמי לפתוח אותו. איך שגלגל מסתובב לו.