יש שבועות כאלה, שאיך שהם מתחילים ניתן להבין ששום דבר טוב לא יצא מהם. אשתו של חבר יקר נפטרה בסופ"ש שעבר לאחר שנים של מאבק במחלה קשה. ביום א' הייתי בהלוויה ובאמצע השבוע בניחום אבלים, וכשחזרתי משם עמדתי במטבח ובכיתי. אומרים שכשאתה בוכה בגלל משהו שקורה למישהו אחר, אתה בעצם בוכה על עצמך.
ואני בכיתי.
על ההתנהלות הכושלת של המערכת המקצועית-ציבורית בירושלים ובמדינה כולה.
על מיצי שלי, שהוטרינר חשב שיש לו סרטן. (בנתיים מסתבר שזו היתה קדחת קרציות).
על הביופסיה שלקחו לי לפני שבוע, שהגניקולוגית אמרה שאין מה לדאוג ולדעתה זה לא סרטן צוואר הרחם אלא רק וירוס הפפילומה במצב מאוד התחלתי.
על הדימום שמופיע ונעלם לאורך השבוע, שבהתחלה חשבתי שזה המחזור שהקדים אבל עכשיו נראה לי שזה בגלל הבדיקה, ואין ממי לקבל תשובה עד מחר בבוקר.
כשהוטרינר אמר לי ביום שישי בצהרים שבדיקות הדם החוזרות של מיצי יצאו מצוין, וכנראה שזה באמת קדחת הקרציות ולא גידול סרטני, בפעם הראשונה השבוע התפוגג לי קצת הענן שעל הלב. אח"כ ישבתי לקפה עם בעלי, החתולה ונסיכתה והרגשתי ממש טוב והיה לי כיף. כשחזרתי הביתה מצאתי סופסוף זמן לבדוק מה זה הפפילומה הזה, וקיבלתי את השוק של החיים שלי. שלום, קוראים לי שולה שמבדוי ויש לי מחלת מין.
והכי אהבתי את השורה הזו: "המחקר מראה כי אלו שפיתחו את המחלה היו צעירות, לבנות, עם רמת השכלה נמוכה ועם היסטוריה שכללה סקס עם בני זוג מרובים."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
