עצמאית בשטח

השבוע התאפיין בשטף חגיגות ימי הולדת. ראשונה הייתה ע' מהעבודה שלי (נקבע ליום ה', אח"כ הוזז ליום א', אח"כ הוזז שוב ליום ג' ובסוף התבטל עקב תנודות קיצוניות במצב רוחה של בעלת השמחה. 30+ זה גיל ההתבגרות החדש). אחריה הגיעה החתולה, שהיות שנבצר ממני להתייצב במסיבה הרשמית נקבע מועד אלטרנטיבי שברגע האחרון נדחה ב 24 שעות. בדרך לשם הוכחנו שצריך נוכחות של (לפחות) שלוש כדי להוציא לפועל בילוי נשי כהלכתו – האחת יודעת את שם-הרחוב-שמוביל-לרחוב-של-הבר, השנייה מבדילה בין כיוון מזרח למערב והשלישית מתעקשת ש"אין דבר כזה לשבת לא על הבר". שתיים מאיתנו הסתחבקו עם הברמן תוך הזמנת מיני משקאות עם שמות מסובכים, בעוד השלישית הסתכלה דרכו כשהעיז להציע לה אש מהמצית והצטערה על הרגע ששאלה "מה יש מהחבית?" כי לא הבינה אף מילה מהשטף שנחת על ראשה. (וגם עד לרגע זה אין לה מושג מה שתתה אבל זה היה מוצלח.) השלישי היה ג'יימס, שעד שהצלחנו להתאפס על יום ושעה כבר לא היה שולחן פנוי במקום שבחר, אז אני הצעתי ברירת מחדל  בדיזינגוף שזה גם קרוב, וגם אומרים שמוצלח וגם אף פעם לא הייתי. קבענו ב 9 בבוקר, וב 9:45 נאלצו כל יושבי החדר הפנימי בבית הקפה לשמוע את גולדי פוקדת בטלפון ש"תזרוק את הבחור השני מהמיטה ותגלגל את עצמך לכאן כי אתה מאחר ביותר מ- 40 דקות ושולה לא מפסיקה לאיים שהיא הולכת" (אי אפשר היה לעשן שם, ואני, כשמונעים ממני את הסיגריה-עם-ההפוך-שלי, קצב ההזדקנות שלי מכפיל את עצמו בסדרה הנדסית). מסתבר שלא בחור ולא כלום, הנסיך הקטן פשוט לא התעורר, ותוך 10 דק' הוא התייצב והייתה לנו ארוחת בוקר מאוד נחמדה שאחריה נגררתי איתו למסע חיפוש בגדים בסנטר, ובזכותו גיליתי סקיני מאוד נחמד בזארה ועכשיו אני רק צריכה להביא את עצמי לשם בשנית כדי למדוד. בהזדמנות.

"את כוסית, המוח שלך משאיר הרבה אחרים מאחור ואת זיון מעולה. אם רק לא היית כזאת דיכאונית היית יכולה להיות הבתזוג המושלמת" הוא אמר, ולי נהיה לי "טיק" קטן בלב. לא בגלל שהוגדרתי כפסולה לזוגיות (could not care less) או בגלל שאני מחזיקה ממנו כמבין-במערכות-יחסים (נהפוך הוא), אלא בגלל שבפעם הראשונה בחיים שלי הבנתי שהדיכאוניות שלי, שמאז ומעולם הייתה בעיני כמשהו שתחום השפעתו לא חורג מהאני-הפרטי-שלי, נתפסת בעיני האחרים כחיסרון.

השבועות האחרונים היו קשים. מצאתי את עצמי מדשדשת במפלסים מאוד נמוכים, בוהה שעות בקירות, נמנעת מלענות לשיחות ושלא לדבר על להחזיר טלפונים. הימים האחרונים הם בסימן התחזקות, והבוקר, לראשונה מזה חודש, אפילו הלכתי לחדר כושר. נראה לי שיהיה בסדר.