תל אביב, חוף הים, שעת לילה מוקדמת. זמן ביניים כזה – המתופפים וקהלם כבר התפזרו, הבליינים של השעות הקטנות טרם הגיעו. רוח קלה משחקת לי בשיער ובשולי השמלה, ומדליק הוינקרים נחלץ לעזרתי ומצית לי גפרור, שואל למה אני לא מציעה לו גם ("קח, בבקשה"). כרגיל אנחנו מדברים עלי, איך זה שאין לי בנזוג (גם אני הייתי רוצה לדעת), למה אני לא עושה כלום בעניין (ולהתבכיין בבלוג, לא נחשב?) ומה אני צריכה ורוצה לעשות (להמשיך להתבכיין בבלוג). ה"מדליק" נורא נחמד הערב, וזה בגלל שהוא בעצם בחור נחמד וזו רק אני שמוציאה ממנו את הרע שבו או שנמאס לו מהדימוי שנכפה עליו נגד רצונו? (האמת? הוא נחמד. זו אני שלא). הוא שואל אם התמונה גרמה לתיגבור קצב הכניסות לבלוג (זו לא התמונה, זה הפוסט שגרם לדיון ער בתגובות והלינק אצל אכילס), אם היו פניות אישיות עקב כך (מה פתאום. מי יתחיל עם בחורה שמעלה תמונה כזו בבלוג שלה? זו התנהגות שנחמד לראות אצל אחרים, לא אצלך בבית) ומה ה"נשוי" אמר על זה (אנחנו לא ממש בקשר, אבל הוא תפס אותי ערב אחד במסנג'ר וזרק כמה מילים. אמר שזה לא לציטוט אז לא יצוטט).
"יש לי את היכולת ללחוץ על נקודות הטעונות שיפור עד שזה כואב" הוא כתב כבר לפני שבועות, "תלחץ. לא מפחדת" החזרתי לו מייל מתגרה. ומאז הוא לוחץ. וזה כואב, זה מאוד כואב. אני מקשיבה בתשומת לב, מתייקת את המילים שלו אצלי במוח שם הן מתבשלות במשך שעות ארוכות. אני אומרת שלדעתי הכל תלוי בכוח הרצון - "אני כנראה לא רוצה מספיק, או לא בכל מחיר". הוא אומר שאין די ברצון, צריך גם לדעת מה ואיך לעשות. לדוגמא, הוא מכיר אחת ש"קוראים לה שולה והיא אינטליגנטית ושנונה. היא רוצה בנזוג, מאוד רוצה, אבל לא יודעת מה לעשות לטובת המטרה. את הקריירה שלה היא מקדמת בנחישות ובהתמדה, ואילו בכל הקשור לחייה האישיים היא חסרת אונים, מסתובבת סביב עצמה, ממציאה תירוצים ומפילה את האחריות על אחרים, זה "הם" שתמיד לא מתאימים". הוא אומר שמן הסתם אמשיך בכך עד הרגע האחרון, עד שכבר לא תהיה ברירה, שלא יוותר לי מוצא. אני נועצת מבטי בים ויודעת שאני לא אבכה, שלא אחשוף את היותי על סף שבירה. ברור לי שאם אתפרק עכשיו, לא יהיה מי שיאסוף וידביק בחזרה.
ומאוחר יותר, באוטו שלו, אני נתקלת באזכורים דוממים להיותו נשוי ובעל משפחה. זה גורם לי להצטמצם במקומי, לשחרר הערות ארסיות בנוגע לדרך בה בחר ולייסר את עצמי לאורך כל הנסיעה: "זה הכל בידיך, זו התוצאה של הבחירות השגויות שלך. אֲת מתאמצת בכוח לעשות את כל הטעויות, לאמלל את עצמך, למעוך את נפשך, לצמצם את הסיכוי לעתיד מבטיח עבורך".
כשהוא עוצר מול ביתי אני יורדת בשתיקה, בלי לומר מילה. רוצה להיות לבד, להתבצר במאורתי ולחטט בפצעים המדממים שהוא חורץ בנפשי. הוא מגיב בהפתעה. אומר שזו לא צורה ללכת בלי לומר שלום. מאוחר יותר ישאל במייל למה עשיתי זאת, למה אני הורסת ערב נחמד, למה אני מתעקשת להיות לא נעימה.
א
הוא תמיד רגוע ושולט במצב, מנתח את דמותי בדייקנות קרירה עד שבא לי להכניס לו סטירה, לתפוס אותו בחולצה ולנער חזק: מה אתה עושה לי, מה? אתה נותן פרשנות, מקשיב, מייעץ, לא מתעצבן, לא נעלב, רוצה בטובתי, תמיד מחושב. אבל מעולם, מעולם לא עלה בדעתך פשוט לחבק אותי, להמיס את עצבותי, לחמם – ולו לרגע קטן – את החור הקר שבחזי.
ולמה לעזאזל זה מפריע לי כ"כ?
פשוט מאוד. כי הוא השתקפות דמותי.
ב
במראה שהוא מציב מולי משתקפת שולה טיפשה וחלשה,
וזה שובר אותי, כבר מזמן איבדתי שליטה.
אני מבינה שזו אני אשמה,
ושיש בכוחי לשלוט על גורלי.
אבל נמאס לי כבר לשמוע
שהשינוי תלוי רק
בי.
- מדליק הוינקרים לא מדבר איתי כבר כמה ימים. במייל שהחזרתי לו בשבת הסברתי את התנהגותי, אבל מאז חשבתי על זה, והבנתי שזה לא הוא שמוציא ממני את הרע שבי, זו אני שהצבתי אותו כמטרה נוחה לחיצי הרעל והתסכול שלי.
- מזה זמן נמנעתי מלכתוב לגבי הקשר שלי עם ה"מדליק", מכיוון שלא היה לי האומץ או הכוח להתמודד עם תגובות קשות או מוכיחות. איני יכולה לעשות זאת עוד ואני מוכנה לספוג את ההשלכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
