עצמאית בשטח

דויד עובד נורא קשה ואין לו זמן לכתוב פוסטים והחתולה סתם בטלנית אז יוצא שכל העבודה השחורה נופלת עלי. אבל נתחיל יום קודם, ביום חמישי האחרון (כלומר שלשום), עת נאלצתי במזג אוויר סוער ובמצב שפיכות מתקדם אחרי 3 ימי עבודה רצחניים בירושלים, להיגרר בצוותא עם חברתי היקרה לאה לפגישות עבודה. הפגישה הראשונה נקבעה ל 12:00 בהרצל"פ, היא הרצליה פיתוח, במשרד של שולה הסוסה. שולה הסוסה היא בחורה שבעוונותיה הרבים נראית כמו סוס ("סוסה" לצורך העניין) וכדי להוסיף חטא על פשע נושאת את אותו שם פרטי שלי ("שולה" לצורך העניין). הסוסה הנ"ל איישה לאורך שנים תפקיד די בכיר במערכת הציבורית אלא שלפני 3 או 4 שנים פרשה במפתיע ("במפתיע" בגלל שאנשים נוטים להידבק לכיסא כזה עד הפנסיה. טוב, זה לא שהיא ממש רצתה בכך אלא שבעלה מונה לתפקיד בכיר בקצה האחר של המדינה והם נאלצו לעבור דירה ולפיכך לא יכלה להחזיק בו יותר.) וקיבלה ג'וב באחת החברות הפרטיות הגדולות במשק, העוסקת, כמה מפתיע, במימוש ההחלטות אותן קיבל הגוף הציבורי בראשו עמדה קודם לכן. מימי הביצה יכולים להיות מאוד חמימים ונעימים, למי שלא מתבייש להשתכשך בהם בגלוי ובראש מורם. אז בשביל לקצר אזכיר רק שלאה-חברתי-היקרה הגתה את הרעיון הגאוני שנלך לפגוש אותה, כי היא מכירה אותנו משנים ארוכות של עבודה ואין מניעה, שעכשיו כשאנחנו עצמאיות, לא תזרוק לנו איזו עבודה קטנה מהסוג שמעסיקיה הנוכחיים משחררים חדשות לפרקים. אני לא ממש התלהבתי, גם כי אני לא מתה על הסוסה הנ"ל וגם כי אני לא רוצה לעבוד כ"כ הרבה (ראבק, אני כבר בקושי מוצאת זמן ללכת לחדר כושר!) אבל מה לא עושים בשביל לאה. הסכמתי.

ברגע האחרון הפגישה הוקדמה מ 12:00 ל 10:00 אז על-הבוקר הגעתי ללאה, שגרה בצפון השקט של העיר, ומשם המשכנו בשיירה ארוכה ורטובה עד להרצל"פ, בה הסתבכנו רבע שעה עד שמצאנו את המשרד של הגברת (שיום למחרת גיליתי שהוא שוכן 3 קומות מעל משרדו הדנדש של דויד היקר). אני הגיתי את הרעיון הגאוני לחנות בדיוק מול הפתח של החניה כדי לחסוך אח"כ את ה 10 דק' של חיפושי האוטו, ועלינו לאורווה. הגברת קיבלה את פנינו בחיוך סוסי שיכול להרוס לכל בנאדם ממוצע את התיאבון ל 24 שעות, שהינו במחיצתה בדיוק 10 דק', מהן קיבלנו את הרושם שממש לא בזין שלה לתת לנו עבודה והתחפפנו משם. לאה נורא התבאסה (אני לא) אז לקחתי אותה למזארין לשתות קפה ולאכול עוגה, מה שהתגלה כהברקה כי לאה חובבת המתוקים התעלפה מההיצע שלהם ואמרה שהיא חייבת לחזור לשם עם בעלה (אזכור לעצמי: לעדכן אותה שבניגוד למה שאמרתי לה אין שם אוכל אלא רק מתוקים.)

חזרנו לעיר, עצרנו רגע בדירה של לאה כדי לראות את השיפוץ שהם עושים בימים אלה (מוצלח ביותר) ואני התעקשתי להמשיך הביתה באוטובוס כי לאה הייתה חייבת ללכת לבחור שיש למטבח ולהספיק לקחת את הילדה שלה מהגן ולא רציתי שתבזבז זמן. נפרדנו בנשיקות והזכרנו לעצמנו שיש לנו עוד פגישה ב 17:30. כשחיכיתי לאוטובוס התקשרתי לחתולה כדי לסגור איתה על מחר (כלומר אתמול) והיא נחרדה לשמוע שאני עומדת במזג אויר הזה ומחכה לאוטובוס ולדעתי אם הייתי מתחילה להתבכיין לה היא הייתה מתקשרת לשמלאנצ'יק ופוקדת עליו לקנות לי אוטו. (צריך לדעת באיזה משפחה להיוולד.) טוב, הגעתי הביתה, שם חיכו לי מיליון טלפונים ומיילים דחופים בקשר לעבודה בירושלים בהם שקעתי עד 15:30 עת פתרתי את כל הבעיות ופרשתי למיטה לתנומה קלה, וב 17:30 פגשתי את לאה בבניין משרדי הממשלה החדש מול עזריאלי.

סאגת הבוקר חזרה על עצמה כששוטטנו במקום דקות ארוכות עד שמצאנו את נשוא הפגישה שלנו, איש חביב ביותר שנושא במשרה ציבורית רמה והיה עד לפני כמה שנים הבוס של הסוסה מהבוקר. גם איתו יש לנו היכרות מקצועית ארוכת שנים, אלא שהוא, בניגוד לסוסה, יודע לזהות יהלומים כשהוא רואה אותם, וכך יצא שלמרות שבהגדרה היבשה אנחנו לא עונות לקריטריונים שרק על פיהם מותר לו להעסיק יועצים חיצוניים, ומכיוון שהוא מאוד רוצה לעבוד איתנו הוא יכניס אותנו לסעיף ה"פרויקטים המיוחדים" שלו וכבר הבטיח לנו משהו שבעיני נורא מצא חן (בעיני לאה פחות, אבל היא אמרה שבתור התחלה זה סבבה).

יצאנו משם שמחות וטובות לב – לאה בגלל שהיא נורא רוצה לעבוד איתו, ואני – בגלל שלאה שמחה (כי אני ממש, אבל ממש, לא רוצה לעבוד כ"כ הרבה. ראבק!!!) וכבר כתבתי הרבה ועוד לא התחלתי לספר על אתמול, שנסעתי עם דויד והחתולה לבקר את הכבשה ועייזר והגמדול החדש שלהם, אז אני אעשה את זה ממש בקיצור: הכבשה – מתה עליה, עייזר – מתה גם עליו, הגמדול – מתוק בצורה יוצאת דופן וגם נורא שקט (הכבשה ועייזר אומרים שהוא צורח בלי הפסקה אבל לדעתי הם מגזימים), דויד – רק בגלל שאני מאוד אוהבת אותו הסכמתי להיכנס לאוטו המצ'וקמק שלו (בושה וחרפה שנתנו לך את הקופסה הפושטית הזו! אני אספר לשמלאנצ'יק והוא יקנה לך רכב מנהלים, כיאה למעמדך), והחתולה אהובתי הנצחית – אין מילים, וגם איזה כיף שהצלחתי לדחוף לה משהו מהמתנות-למיחזור שלי (חִיחִיחִי).

אחרי הביקור הלכנו לאכול במקס ברנר בהרצל"פ, שם זכינו למלצר דביל ושירות מחפיר, ואח"כ דויד לקח אותנו למסע הישרדות בדרך כורכר מלאה שלוליות ואני הגיתי את הרעיון המבריק (לדעתי) של עריכת מסע רגלי על הטיילת מיפו עד הרצליה (כשהטיילת תושלם, כמובן) אלא שדויד והחתולה הזדעזעו ולכן אחפש לי שותפים אחרים. (יש מתנדבים?) חזרתי הביתה עייפה ועם כאב ראש (הלכה לי השנ"צ) אך מאושרת. רבצתי מול הטלוויזיה וכרסמתי שוקולד שמצאתי במקרר (למה אף אחד בבית הזה לא עושה קניות??) עד שהגיע הזמן לישון. ועכשיו יש לי טונה עבודה על הראש, שבת שלום.

לא הספקתי לספר על הבגדים החדשים שקניתי השבוע אצל המעצבת "שלי" שעשתה מכירת-בית בירושלים. לא נורא, בהזדמנות.

דויד לא מאמין לי שג'יימס היה קצין ביחידה מובחרת בסדיר, ושבמילואים הוא עומד בראש היחידה המיוחדת שמיועדת להיכנס ראשונה לעזה (אם וכאשר). נראה לי שבגלל שהוא הומו (ג'יימס, לא דויד). לא הגיע הזמן שאנשים ישתחררו מהדעות הקדומות שלהם??