עצמאית בשטח

אם הייתי מבחינה שהגיע הקיץ אין סיכוי שהייתי מתחייבת להיות בבננה-ביץ' לפני השעה 18:30, אלא שאיכשהו קרה שהקיץ הגיע בלי שממש שמתי לב (יותר מדי שעות עבודה..?) ולפיכך מצאתי עצמי מגיחה מביתי הקט בשיא החום (יום שישי, שעה 17:00) ומשרכת רגלי במעלה טשרניחובסקי ומורד גאולה בואכה שפת הים התיכון. כשהגענו (=מיצי ואני) פשפשתי בתיק אחרי הטלפון הנייד כדי לברר איפה הם לעזאזל כי אין סיכוי שאני מוצאת מישהו בכוחות עצמי בין כל ההמונים שהציפו את המקום, אלא שאז הבחנתי ממש מתחת לחוטמי בקודקודה הכתום של החתולה ובאה לציון גאולה. השמש קפחה במלוא העוז, וזאת על אף ריבוי השמשיות במקום, מה שאומר שלמרות היותי מרוחה וממוגנת מכף רגל ועד ראש תפסתי קצת צבע וזה מאוד מעצבן אותי כי אין דבר יותר שנוא עלי מאשר עור שזוף. האורחת מחו"ל, לעומת זאת, משתלבת נהדר במרחב הלבנטיני וממש לא נראית כמו מישהי ששנותיה האחרונות עוברות עליה בין שלג לשלכת אי שם בצפון ארצות-הברית-של-אמריקה, מה שכן – גם לאחר שפגשה במיצי פנים אל פנים המשיכה לדבוק בסירובה העקרוני לישון איתו באותה מיטה (חופשי. ממילא אני לא מוותרת עליו!!). עזבנו את החוף דווקא בשעה היפה ביותר (התחילה השקיעה) בגלל איזו שטות מטופשת המכונה "כדורגל" אשר בעטיה מיהרו כולם לחזור הביתה, אבל בו במקום נדברנו לחזור בשנית, והפעם בשעה יותר מתאימה.

בגזרת היומיום אני שקועה עד מעל לראשי בעבודה + סידורים שונים ומשונים שבניגוד לכל היגיון בריא רק הולכים ומתרבים. את הדירה אמנם טרם צבעתי אבל קניתי צבע (גם זה משהו), את עגלת הטלוויזיה שרכשתי בספונטניות מפתיעה בפשפשוק צבעתי והעמסתי בכל המערך האלקטרוני (יצא יופי, אלא שאין עליה מקום לרמקול הגדול של ה DVD, מה שאומר שכעת צריך לארגן לו פתרון נפרד), ואחרי שאצבע את הקיר (במהרה בימינו, אמן) אארגן באופן סופי את מצבור הכבלים שזרוק על הרצפה באופן בלתי חינני לחלוטין. חוץ מזה אני בעיצומו של משבר ביגוד מהקשים שידעתי בחיי, וכמה שאני חושבת על זה אני פשוט לא מצליחה להבין למה לא מביאים לארץ חצאיות מיני נורמליות של ליוויס (או של כל מותג ג'ינס אחר לצורך העניין). בגזרת החולצות הצלחתי, לאחר מאמץ רב, לרכוש 3 פריטים סבירים (1 קסטרו, 2 הוניגמן) אז אין לי סיבה אמיתית להתלונן (למרות שהייתי רוצה לנצל במה זו על מנת למחות על הצבעוניות ששוטפת את החנויות. ומה בדיוק אמורה לעשות מי שלובשת רק שחור??), ולעניין הנעליים אני כ"כ מיואשת שאני מעדיפה בכלל לא להיכנס.

ענייני עבודה (לא בלשכה, אלא עבודות שאני עושה מעבר לזה): אני וחברתי היקרה לאה'לה (אנחנו עובדות ביחד) חלוקות בדעתנו – בעוד היא לחוצה כמו טמפון ומתעסקת ללא הרף בארגון פגישות היכרות עם גורמים שונים ואח"כ מציקה להם ע"י משלוח פרוטפוליו, שיחות טלפון וכאלה, אני דווקא דוגלת בשיטה של לשבת רגל על רגל ולחכות שהעבודות תגענה בכוחות עצמן אלינו – מה שלגבי, בכל אופן, מוכיח את עצמו לא רע כבר יותר מ- 10 שנים. לאחרונה חתמנו על חוזה ל 2 עבודות (מתוקף היכרות מקצועית רבת שנים עם הגורם שאחראי להן ואשר פנה אלינו ביוזמתו, מה שאומר שהשיטה שלי מוכיחה את עצמה), ולמרות זאת לאה'לה לא רגועה ומנג'סת לי יום וליל בעניין תגבור מאמצי השיווק שלנו. והנה, אני יושבת לי ביום ה' בביתי הקט, מוגיעה את מוחי על פתרון יצירתי לסוגיה מקצועית ומגרדת בין אצבעות רגלי, כשלפתע מתקשר אלי איש עסקים זעיר-בורגני אליו התוודעתי במסגרת מאמצי (הכושלים) לטפל בענייני ועד הבית של הבניין המתפורר בו אני מתגוררת. אותו אדם עוסק בין היתר בעניינים הקשורים למקצוע שלי, ובעקבות פגישה שקיימנו לפני שבוע, בה (מסתבר) השארתי עליו רושם עז(??), מצא לנכון להרים אלי טלפון ולהציע לי עבודה. לשמחתי הרבה הייעוץ שהוא צריך זה התחום של לאה'לה ולא שלי (ההתמחויות שלנו משלימות), כך שמיד הפניתי אותו אליה + פתק האומר "הנה עבודה, נא להפסיק להציק לי!!!!1."

אני אמורה לעבוד עכשיו על המצגת לפגישה ביום ה' אבל יותר מתאים לי לשנו"צ. ואני גם רעבה.