עצמאית בשטח

בשעת טרום-בוקר מוקדמת, אור ליום שישי ה- 5 לספטמבר שנת 2008, נעצר בחריקת בלמים רכב קטן אי שם באחד מרחובות לב העיר, ומסרון המכיל 2 מילים בלבד נשלח מתוכו "אני כאן". הציפצוף במכשיר הסלולרי היווה את האות לחיבוק אחרון ונשיקה למיצי, הטמנת מפתח-ספייר בארון חשמל וירידה זריזה במדרגות. נוסעים לשדה התעופה.

שעתיים מאוחר יותר כבר ישבנו חגורים במקומותינו, דחוסים בין עשרות ישראלים, משוועים לשינה קצרה (דויד) ומבכים את אובדן הפצירה שהוחרמה בבדיקה הביטחונית (שולה). אחרי שעתיים נוספות נתאבל גם על הקליפס שנפל בין הכיסאות ונעלם כלא היה (1 ₪ בשוק הכרמל), אך מצב רוחנו ישתפר פלאים את נשאוף במלוא הריאות את האוויר הצח והקריר של יבשת אבותינו, שלא לדבר על האושר שיציף אותנו כשהמזוודה שלנו, זו השחורה-הקטנה-עם-הסרט-הורוד, תופיע על המסוע ראשונה מכל המטען. (דויד: "מעולם לא קרה לי שהמזוודה שלי יצאה ראשונה").

כשהגענו למלון קרו כמה דברים:

א.      דויד נתקף זעם נוכח העליבות השורה בכל (לטעמו) והבטיח להיכנס באמ-אימא שלהם.

ב.      ממוצע הגילאים של אורחי המלון יורד בכמה דורות.

ג.        דויד מסמס לפוסיקאט שהמלון על-הפנים ומאותו רגע חושש מתגובתה. (פוסיקאט תגיע רק בעוד כ- 15 שעות. היא אמנם תגיד שהמלון בסדר גמור, אבל זה לא יפריע לה להפוך בתוך דקה וחצי לסיוט של פקידות הקבלה).

את המשכו של אותו יום בילינו בשכונתי שלנו (גבר ישראלי שעובר ליד בית הקפה עם קבוצה: "זה מקום לכאלה שאוהבים את בני מינם"), בשנ"צ ארוכה ומתוקה, וביקור + קניות + ארוחת ערב במיטה (Mitte  ), הוא האזור החם של העיר. את הלילה אני ביליתי בשינה, ודויד בילה במסיבה סוערת. בבוקר המחרת ניצלתי חלון הזדמנויות מצומצם שנפל במפתיע בחיקי והלכתי לקה-דה-ווה (Ka de wa  ) אותו כיניתי בבוז 12 שעות מוקדם לכן "המשביר לצרכן" ונשבעתי שכף רגלי לא תדרוך בשעריו. אז נשבעתי, אז מה. הגעתן של פוסיקאט ונסיכתה אילץ אותי להתנתק מהיכל השופינג לאחר שעה קלה, ולעד ייזכר המוכר ההומו המסריח שלא הסכים לי לצלם בקומה של מותגי העל, למרות שהתחננתי כי ראיתי שם משהו שהייתי חייבת לצלם למארקס. (סורי, בייבי). המפגש עם הבנות היה מרגש, וב- 48 השעות (בערך) שנותרו לנו לבלות ביחד שעטנו על פני העיר – לפסטיבל פולסום בשכונת שנאברג (Schoneberg  ) (הפסטיבל נערך באחד מהרחובות שנסגרו לצורך כך, והפעילות הלילית במרתפי הברים המקומיים הותירה את חותמה על דויד שלנו, תרתי משמע.), לשוק הפשפשים בטירגארדן (Tiergarten  ) (פוסיקאט התשושה הגיעה במצב של מוות קליני, אך מראה הדוכנים עמוסי השמאט'ס החזיר אותה לא רק לחיים אלא גם 20 שנים אחורנית. מצידי נרשמה אכזבה קלה, וכבוגרת עשרות שוקי פשפשים אירופאים ואמריקאים הייתי אומרת שזה שוק הפשפשים הכי פחות אטרקטיבי בו ביקרתי מעודי), למיטה (Mitte  ), למרכז העיר, לרייכסטאג, לשער ברנדנבורג, לפרנצלאורברג, לכיכר פוטסדאם (10 קבין של כיעור ארכיטקטוני ירדו לעולם, 9 נטלה פוטסדאם.)  וחוזר חלילה. אור לבוקר יום ב' נשלחנו דויד ואני לעלות ארצה, לייבש ביצות ולסלול כבישים כדי להכין את המולדת לבואה של הפוסיקאט.

הבדיקה הביטחונית בשדה תעופה התגלתה כסוג-של מדד קוליות. הויקינג הבנוי לתלפיות שעמד לפנינו הופשט בהדרגה (דויד: "תמשיך, תמשיך"), אני נושלתי ממגפי הפלטפורמה שלי ורק אצל דויד כלום לא ציפצף. אני: "אם לא מורידים ממך משהו סימן שמשהו לא בסדר באיך שאתה מתלבש", דויד "אני חנאג' גאה".

לא הספקתי לבקר באף מועדון. מה לעשות, אוהבת לישון. אוהבת גם נקניקיות.

  ארוחת בוקר במלון