עצמאית בשטח

הלוויה זו הזדמנות לפגוש אנשים שבשוטף אתה לא מצליח לפנות זמן עבורם. ואכן כשנגמר הטקס אנשים נשארו לעמוד ולדבר, ומדי פעם התחלפו בין הקבוצות הקטנות שהתגודדו על השביל, כי בסה"כ כולם מכירים פחות-או-יותר את כולם כבר הרבה שנים. בדרך חזרה לת"א, על כביש 5, קיבלתי תזכורת לפקקים של פתח תקוה, אחרי שנים שאני מכוילת רק על הפקקים של ירושלים-ת"א. למחרת, על מרפסת הוריה (ז"ל) של אלונה, ישבנו היא ואני, חלקנו ג'וינט, ודיברנו על ארכיטקטורה ושיכונים ותריסולים ואיך פעם היו בוחנים דירה לקנייה ואיך היום, ועל תכנית הפינוי-בינוי שהכינה העירייה לשכונה, שאין לנו מושג מה מציעה והאם השיכון הנוכחי כלול בה, ועל זה שבלהט היומיום אין זמן לכלום, והנה עכשיו יש לנו אחר הצהרים שלם ביחד והכל בגלל שאבא של אלונה נפטר.

אחר כך ישבנו שעה ארוכה בסלון, רק אנחנו. אלונה, 2 אחיותיה ואני. דפדפנו באלבומים והעלנו זיכרונות ילדות, ושתינו קפה ואכלנו תמרים, עד שהגיעה גברת מבוגרת לנחם, ייגעה אותנו שעה ארוכה בסיפורי בעלה ז"ל, וכשקמה ללכת פתאום קלטנו שהיא חושבת שאני אחת מהאחיות האבלות, ולא תיקנו אותה רק אמרנו "תודה, תודה שטרחת", וכשהדלת נסגרה אחריה התפוצצנו בבת אחת מצחוק, והעצב המאופק שריחף מעלינו כל הזמן, נוגע לא-נוגע, חיבק אותנו פתאום, ואלונה אמרה "הרבה אנשים אהבו את אבא".

אני מגיעה לשבעה, ופורקת סל: "הבאתי סלט, כי חשבתי שבטח כבר נחנקת מכל הבצק שכולם מביאים. הנה לימון ושמן זית, ורציתי להביא גם פריכיות, אבל אז אמרתי לעצמי "מסכנה, לא די שהיא יתומה", אז הבאתי לחם שיפון".

היום נאלצתי, שלא מרצוני, לשבת שעה קלה עם ההורים שלי. אני חושבת שהפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בלוויה של סבא שלי, לפני שנתיים, ואני מקווה שלא תהיה פעם הבאה. אני לא יכולה לדמיין את חיי האומללות שהיו מנת חלקי אם הייתי צריכה להיות איתם בקשר כל השנים, ואם עד לפני כמה שנים הייתי מרחמת על עצמי (למה אין לי משפחה וכאלה) היום זה כבר ממש לא מטריד אותי.  

להיות חולה זו עבודה. 3 טיפולים קבועים בשבוע (דיקור ופיזיוטרפיה) וסבב רופאים לביקורת, וזה עוד לפני שחיה (האורטופרד מחייב, טרם הלכתי), פילאטיס (או אלכסנדר או יוגה. העיקר שאתחיל לטפל ביציבה הרעועה שלי) ותירגול קבוע במהלך היום (פיזיוטרפיה. מחפפת). בכל ביקור אצל המדקר הוא מתאכזב לשמוע שטרם התחלתי בהתעמלות עליה המליץ, אבל ביום ב' האחרון אורו עיניו עת דיווחתי שלמחרת אני נוסעת לטבול בחמי געש, כהמלצתו.

עיניה של החתולה, לעומת זאת, נמצאות במצב של אור תמידי. האישה הזו היא פרסומת להנאה לא תנאים, וכשיגיע יומה (אחרי 120) צריך לגרוס את גופתה ולייצר ממנה גלולות אושר. כשהצעתי לה לנסוע היא הסכימה מיד, ואף הדגישה בתשובתה "יום כיף איתך? בטח!!", ורק מאוחר יותר, בהתקרב מועד הטבילה, התברר שהיא חשבה שנוסעים לחמת גדר(?!) כך שההיענות המהירה שלה מקבלת משמעות אחרת לגמרי. (אני חושבת שהייתי יותר פעמים בברלין מאשר בחמת גדר, שלא לדבר על כך שאני ממש לא מתכוונת להיות שוב בחמת גדר (הייתי שם בכלל?), מה שאי אפשר להגיד על ברלין.)

ובחזרה לחתולה.

אין כמו החתולה כדי לכרוך הנאה אחת באחרת, וכך מצאתי את עצמי בצהרי היום מסבה על הבר ב"ברונו" לכריך וכוס תפוגזר, ולאחר מכן שואטת במסלול המובנה ב"איקאה" כדי לצאת משם כמה שיותר מהר (ביקור באיקאה בצהרי היום בחופש הגדול? לא חכם) וב 15:30 נחתנו בחמי געש, העברנו את פקיד הקבלה תירגול בזמן אמת בשירות לקוחות (העברנו עאלק. זה הכל החתולה, אני לא הוצאתי הגה), והתנחלנו על כיסא בדשא. החתולה המנוולת שלא רק שהגיעה ללא צידנית (פריט חובה, מסתבר), אף הגדילה עשות ופיקחה על זמני הטבילה שלי ("ושלא תעיזי לצאת לפני שעוברות 15 דקות"), נחרה בבוז כשניסיתי להתגונן (אסור לי להיות הרבה זמן במים חמים! זה עושה לי דופק מואץ!!). בעוד שהיא מצידה נימנמה בכיסא נוח, ממנו עברה לנמנם על מיטת העיסוי (שלא לומר בזרועות המעסה). מעוסות, רחוצות, חפופות ושתויות (הדיל כולל כוס יין, ואני נתתי את שלי לחתולה בגלל האנטיביוטיקה) שמנו פעמנו חזרה לעיר, אני צנחתי למיטה ונרדמתי עד הבוקר (הגופרית זה מה-זה מעייף), והחתולה קרעה את העיר עם ג'וניור.

Sms , למחרת בצהרים:

"התעוררתי בבוקר עם עור פנים חלק כמו טוסיק של תינוק!" :-)

"והיד?"

"אותו דבר"

"נו, אז מה עשינו בזה"

"רגע, את מזלזלת בעור פנים חלק??"

ביקורי הרופאים העלו המלצה חמה לטיפול נוסף בזריקה, ממנו הצלחתי להוציא פטור אם אתמיד בפיזיוטרפיה ואראה התקדמות. שונאת זריקות, שונאת פיזיוטרפיה.

השבוע עמדתי במטבח וחתכתי את הגזר האפוי עיגולים-עיגולים, כי מיצי2 זקן וקשה לו ללעוס חתיכות גדולות, ובכיתי. הגעגוע למיצי ז"ל מתגבר משבוע לשבוע.

במוצ"ש הייתי בהפגנה. מספר דקות אחרי שעזבתי את המקום הצית עצמו אחד המפגינים, אשר נפטר אתמול מפצעיו לאחר 5 ימי גסיסה בבי"ח. מה צריך לעבור על אדם כדי שישפוך על עצמו חומר דליק ויצית גפרור? מה עובר על אדם שבלי שום רמז או הכנה מישהו מתחיל לבעור לידו? ומה עוד צריך לקרות כדי שנפסיק לספוג הכל בהכנעה ונחולל שינוי.  

החתולה ואני בחמי געש

ירקות בתנור למיצי2 ולי

עוגת גבינה לינוקא (כן, זו צלחת של מצות לפסח. של סבתא ז"ל. שתתהפך)

החתולה החליטה שמספיק עם המכירות של סופ"ש והקניות הלא נחוצות ("קניות לא נחוצות" זה היא, לא אני. אני קונה תמיד רק מה שנחוץ.) ועדיף שבמקום זה נשב בים ונקרא ספר, ובגלל שאי אפשר לקרוא על בטן ריקה נביא איתנו בראנץ' ("נביא איתנו" הכוונה שהיא תביא. אני גרועה בלהביא איתי דברים ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במזון). בשורה תחתונה הבילוי התמים עלה כמו בית קפה, אבל למדנו לקח ובפעם הבאה נביא את השתיה מהבית (מישהו הזכיר אלכוהול..?) ואולי אפילו גם את הכיסא.

עוד יש מפרש לבן באופק

יש פה גם אנשים ספורטיביים (לא אנחנו)