כשרחמיאל הגיע אתמול בצהרים, הוא אמר שהוא חייב לזוז ב 14:00 עקב התחייבות משפחתית בלתי מתפשרת ("להרגיז את סבתא שרה? השתגעת?" הוא אומר כשאני מעירה שאפשר להיעדר לפעמים מהמפגש המשפחתי), ואני מיד חשבתי שזה בגלל שזו פגישתנו הראשונה פנים-אל-פנים אחרי שבועות ארוכים של חיזור וירטואלי, והוא בטח רואה איזו מכוערת אני ומת לחתוך.
אבל רחמיאל בכלל לא חושב שאני מכוערת. נהפוך הוא. הוא יושב מולי על השרפרף המרופד, עושה לי מסאז' בכפות הרגלים והריר נוזל לו מהאוזניים. אנחנו משוחחים על מועדונים ומסיבות, כי רחמיאל הוא אושיית לילה שמזה שבועות ארוכים מבטיח לי את השמים והירח וכל הכוכבים אם רק אסכים להתלוות אליו ללילה של ריקודים. לרחמיאל יש פטיש לרגלים, ואחרי רבע שעה או קצת יותר הוא אומר שהוא לא מאמין שהצליח להתאפק עד עכשיו, ותוך רגע כף הרגל שלי בתוך הפה שלו ואני מוצאת את עצמי נאלצת לגייס את מירב השליטה העצמית שלי כדי שלא ירגיש שהקיבה שלי מתהפכת.
רחמיאל הוא בחור נחמד. אמיתי כזה, חברותי, תמיד מבסוט מהחיים. אני מעדיפה לשתות נפט ולאכול חצץ מאשר לפגוע ברגשותיו, ולפיכך צולחת בגבורה את סשן הליקוקים הקינקי ביותר בו נתקלתי בחיי, אותו ביצע די במומחיות, אם יורשה לי להביע דעה לא-מקצועית. לא הרשתי לו לגעת בי מעבר לכך, ואני תוהה אם הבין שלא מתאים לי, או חשב שזה בגלל שהזמן היה קצר ואני לא טיפוס של חפוזים. בכל אופן, שניה אחרי שהדלת נסגרה מאחוריו אני הייתי במקלחת, מקרצפת את עצמי במרץ ומתאפקת שלא לבכות.
מאוחר יותר שוחחתי על כך עם חבר קרוב, שאמר שלדעתו אני צריכה להיות ישירה ולהגיד לו שאני לא בקטע, ושאפשר להישאר בקשר של ידידות אבל לא מעבר לזה. "אבל הוא ייעלב" יללתי, "די, נו, שולה" הוא אומר בקול הרגוע שלו, "הוא לא ייעלב בכלל. מה, הוא ילד בן 4?? וחוץ מזה, תפסיקי להכניס את הראש שלך למקומות האלה. את ילדה עדינה, מה יש לך לחפש שם?"
אין לי. זה רק שאני תמיד חייבת לבדוק מה שעובר לידי, לוודא שהקיבה שלי מסוגלת לעמוד בכך.
אתמול היה היום הראשון של הפחתת המינון בכדורים. ידעתי שתופעות הלוואי, אם וכאשר, תגענה רק לקראת אחר הצהרים, אבל בשעת לילה מאוחרת שמתי לב שהכל כרגיל ואני מרגישה מצוין אז הלכתי לישון בלב שקט. השבועיים הקרובים אמורים להיות קריטיים, ואני מפחדת נורא. ייתכן וזה יגרום לי לעשות שטויות, ייתכן ואעדכן יותר מהרגיל, אני עוד לא יודעת. לקוראים עדיני נפש אני מציעה לחזור רק בסוף החודש, עם שוך הסערה.
ומכל השאר אני מראש מבקשת סליחה.
הימים שעוד נכונו לנו
הימים שעוד נכונו לנו
שיהיו נכונים, שיהיו רכונים
שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים.
ואנחנו שני המינים,
נברך עליהם,
ובין כפות ידינו
ידריכו קשתם כוכבים רחוקים
להביט בנו מתוך הלילות,
ולא נבוש להיות מוארים בימים, בימים.
הימים שעוד נכונו לנו
שיהיו נכונים, שיהיו רכונים
שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים.
והאפלה תביא תבונה אל לילותינו
ועין תהיה בנו זבת דמעות רכות של דבש בחלב,
ושבעת המינים, פי שבעה מונים
בבגרותו יבשיל ליבנו.
מילים: עדית פאנק
לחן: חנן יובל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
