אני מרגישה בזמן האחרון כאילו אני מפספת משהו..

כאילו נרדמתי על המשמר, בזמן שכולם כבר רצו הלאה..

ומצד שני, אני יודעת שלא עצמתי את העיניים אפילו לרגע...

זה מרגיש, כאילו כולם יודעים משהו שאני לא....

זה יהיה כל כך קל להאשים את כולם, אבל אני מניחה שהאשמה היא אני..

אני גם לא בטוחה אם זה הסדר עדיפויות שדפוק, או סתם המוח שהחליט לשבות...

כל כך בא לי לשבת בצד של המרוץ הזה...

לקחת ממנו הפסקה, ולקבל בחזרה את השפיות הישנה...

זה ממילא לא משנה, אם אני משתתפת בו, ואם אני לא..

התוצאות כל כך דומות...

והאמת, בשני המקרים אני לא ממש מגיעה לשום מקום..

אבל מצד שני, אני פוחדת שאם אני אפסיק, אני אפסיד משהו..

אז אני פשוט מחכה ורצה לקראת הדבר שלא יגיע...

[הייתי דופקת את הראש בקיר, אם זה היה עוזר...

אבל זה לא... והתוצאות של זה סתם יכאבו ולא יועילו יותר משיזיקו...]