לאחרונה, אני מוצאת את עצמי במצב, שלא כל כך נוח לי להביע את עצמי בכתיבה, כמו שנוח לי להביע את עצמי בצילום.

לכל בן אדם אחר, התמונה הזאת, היא כל כך סטנדרטית, כל כך מרובעת....

ובשבילי, היא מרכזת כל כך הרבה זיכרונות, מחשבות, תהיות, תקוות, רצונות וחלומות..

אם היה לי את האומץ, הייתי תולשת כל עלה כותרת מהורדים, וכותבת על כל אחד ואחד מחשבה אחת..

אבל אין לי את האומץ, וגם אין לי מספיק רצון לתעד דברים סתמיים, שהם בני חלוף...

אז בזמן הקרוב, הזיכרונות שלי יהיו מתועדים בתמונות..

ובשבילי, התמונה הזאת שווה לתקופת חיים שלמה..