מכירים את זה שאתם עוצרים רגע לחשוב על החיים שלכם ופתאום יכולים לזהות את הרגעים שהכי שינו אתכם?
טוב, אני מרגיש את הרגעים האלה עכשיו כשהם קורים לי מול העיניים.
"אבק הפקות" לפתע הפך להיות "אבק וקסם", ואני ביניהם, קבוצה קטנה ולא מזיקה שעושה סרטים, אבל מה זה אומר?
בימים האחרונים התחלתי באמת לשקול את העתיד שלי, ופתאום צץ לי הקולנוע מול העיניים. פתאום אני מוצא את עצמי אומר "רק רגע... מריח לי פה משהו חדש-ישן".
בקולנוע אני מתעסק כבר מכיתה ז', כל מי שמכיר אותי יודע. אבל פתאום עלה הרעיון של באמת לקחת את זה הלאה, אני אוהב את זה, אני חושב שאני דיי בסדר יחסית, ואחרי לימודים ותארים, נראה לי שיש סיכוי שאני אפילו אהיה טוב בזה.
הבעיה היא שציפיתי לעבור את זה עם עוד מישהו/י, אני צריך את הקול הזה אצלי בראש שיגיד לי מה שאני צריך לשמוע, גם אם אני לא אוהב את זה. אני לא צריך אנשים שיגידו לי "זה בסדר, יש לך עוד שנה להחליט" או "אם אתה אוהב את זה אז למה לא?" יופי, נהדר, את זה אני יודע בעצמי, אבל אתם לא מבינים מה השאלה שלי מאחורי זה? כשאני שואל אתכם על העתיד שלי ואם אני רוצה בכלל להכנס לזה, זה אומר להתכונן מנטלית, וזו הכנה ארוכה מאוד. אני צריך אנשים שמכירים אותי, מישהו שראה אותי בזמנים הקשים שלי ובזמנים הטובים ויודע מי אני ולמה אני מסוגל, שיוכלו לתת לי הערכה מהצד, כי מצידי? הכל אני יכול לעשות, רק צריך רצון. וככה תמיד אמרתי.
אני מחפש את הקול הנגדי הזה, הוא היה לי פעם, ועכשיו כבר לא, כשאני מחפש אותו וצועק אליו צעקה אילמת אני נתקל רק בהד של עצמי. מרגיש לי לבד, אבל זה לא לבד של בלי החברים ובלי מי שיתמוך, אלא לבד של אני צריך מישהי שתדאג לי, מישהי שכשרע לי והיום נמשך יותר מדי היא תעזור לי להעביר אותו. בקיצור, אני צריך חברה, ויפה שעה אחת קודם (ולא, הפעם לא מדובר בהתקף פדופיליות).
יומטוב לכולם :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
