התחלתי לחזות את הימים שלי מראש
קם בבוקר מוקדם + קפה טעים + בלי עצבים = יום מחורבן
קם מאוחר, + הקפה עושה לי רע + הנהג השנוא עלי שאני כמעט מפספס = יום מעולה.
מה גם שכשאני מצפה למשהו - הוא לא קורה, כשאני מת שמשהו לא יקרה - הוא קורה.
מה אני צריך להבין מזה? חוץ מהעובדה שמרפי שלי חזר לכושר שיא. טוב, לפחות הוזהרתי מראש.
הסופ"ש היה סבבי, היא קצת מאוד הפתיעה אותי, אבל הערב זרם חלק וחזרתי הבייתה מאוחר - אז אין תלונות.
ביום שבת לקחתי את שגיא (שנהג) להעיף את העפיפון בחופי זיקים, בחיי, אני חייב ללמד אותו לעיף את העפיפון הזה ואיך לצלם.
יום שבת התבטלה עבודה שהייתה אמורה להשמין את הארנק שלי, לכל הרוחות, יש אנשים קמצנים בעולם.
אבל בשבת בערב פגשתי את נטאשה, אז היה צחוקים ועוד תירוץ לחזור הבייתה מאוחר, אני שונא לחזור מוקדם, אני מרגיש שלא ניצלתי את היום.
מה שגורר באופן שוטף את העובדה שאני חוזר להיות עייף כרוני, עצבני בצורה מוגזמת, ואובססיבי לדברים שלא עושים לי טוב. ואני יודע את זה אז תפסיקו להציק.
החג הזה לא בא לי בטוב, תקוע באמצע השבוע כמו אידרה של דג שידעת שיש לך בצלחת ובכל זאת בלעת אותה. מין הרגשה רעה של מועקה בגרון.
לעזאזל איך לא ידעתי? אה? איך לא ראיתי את זה קורה מראש? ידעתי שזה מה שיקרה ובכלזאת נפלתי בפח, זה כמו אותם אנשים שמציקים לי, אני מציק לעצמי "אמרתי לך ואמרתי לך!" יופי, נהדר, פשוט - מושלם! אני צריך גשם, אני צריך קור, ואני צריך לרדת לאילת שוב. מתחת למים אפשר לברוח מהכל.
מצטער על הפוסט הסתום.
יומטוב לכולם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
