תפוחים ירוקים תמיד מזכירים לי את אלכס.
אני רואה עכשיו תוכנית המדברת על דיכאון וחושבת לעצמי איפה זה תופס אותי הרי אובחנתי עם דיכאון וחרדות בין השאר, זה גורם לי להזכר מי אני באמת בלי הכדורים, זה גורם לי להרגיש את הכאב חזק איך הוא בתוך הגוף שלי אוחז בי כאילו מעולם לא כהה.
אומנם התפקוד שלי מעולה וכן זה בהחלט דבר בעל משמעות אדירה בשל העובדה שלא תפקדתי והסתובבתי כגופה התלויה עם חוט מהקודקוד, אני זוכרת שאלי אמר לי שבגלל זה לא היה חשש שתאבד כי כבר הייתי מתה נפשית, מה שנשאר ממני זה גוף ריק.
אני מסתכלת עכשיו על מה שכתבתי וחושבת לעצמי שרק על דיכאון קל לי לכתוב, על שמחה קצת קשה לי ויש המון מעצורים.
אני לא מופתעת לראות את עצמי מחפשת הרס עצמי, זה מרכיב משמעותי ומרכזי בדיכאון, הרס של כל דבר טוב בחיים, אני תוהה מה יקרה אם אפסיק ליטול את הכדורים.
היום כשישבנו בחוץ אני עליו והוא על הספסל פתאום הפסקתי להרגיש, ניסיתי לחשוב מזה היה עושה לי אם הוא היה הולך או שאני הייתי קמה, אם זה היה כואב לי ואני חשבתי לעצמי שכנראה זה היה מציק אבל לא הייתי בטוחה. אחר כך בבית כשהוא סימס לי לפני השינה רציתי לענות לו ולקח לי זמן לחשוב מה אני באמת מרגישה, הניתוק הזה הוא כל כך קטלני, ממוסס כל טיפת רגש בי, אני באמת כבר לא יודעת מה יש בפנים, אני רוצה לומר שאני יודעת שאני אוהבת אבל מפחדת שאלו רק שכנועים עצמיים, באמת קשה לי לדעת מה הולך בפנים.
אני רוצה לנסות להתרחק אבל זה יהיה לחזור על דפוסי התנהגות קודמים ואני לא בטוחה עד כמה חכם זה, אני אובדת עצות.
לפני כמה ימים אחרי המגן בפיזיקה שהרגשתי רע סגרתי את הפלאפון, רציתי לנסות אבל הוא התקשר לאמא שלי והשיג אותי, לסגור את הפלאפון זו כבר לא אופציה, איך אני אברח? איך אני אבדוק את הרגשות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
