אז השיחה היומית עברה, מה שלא עובר זה תמיד השאריות שלה..לפעמים אני תוהה אם היא באמת חושבת שלדכא בנאדם מדוכא מוביל לאושר שלו? אולי היא חושבת שהכל זה הפוך על הפוך, אולי היא חושבת שאם פסיכיאטר לא אישר שכדי לשחרר את האדם לנפשו יש לחנקו עד אשר ימות?
כנראה כאן מסתתר ההגיון, בחוסר ההגיון המובהק שהיא מפגינה.
אחרי ששלחתי לירדן את המייל קראתי אותו; אני אוהבת לקרוא דברים שאני כותבת גם רגע אחרי, ולא לשם בדיקה אלא בכדי להתרשם מרמת הכתיבה שלי.
אז בכל אופן, קראתי את המייל וראיתי שאני חוזרת על אותו משפט בוריאציות שונות; המשפט אומר בשפה פשוטה, אני לא יודעת אם זה הטבע שלי או שהכל באמת מחורבן.
האם אני פסימית?
האם אני חולה?
כל חיי אני חיה בצל הגדול של השאלה, האם אני מחלה לא מאובחנת או שחיי הם סוג של גועל צרוף.
(אני בכלל לא אוהבת את המילה "האם", איפה שלא "מניחים" אותה היא נשמעת בשילוב עילוג ולא מתוחכם בעליל!)
השובע מהמבוך הזה עושה לי בחילה, בא לי להקיא את המחשבות האלו ממני, עד מתי?
למה כל חיי סובבים תחושות כאלה, למה שומדבר לא באמת משתפר, למה אני תמיד חוזרת לאותה נקודה, מה דפוק אצלי?
נמאס לי לשאול את השאלה התפלה הזו, חסרת הטעם הזו, חסרת התכלית וחסרת התשובה.
אני תוהה מה אני אמורה לעשות, אני בעיקר עצובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
