| 7/2008
דומה דומה אבל אחרת
החלק הקשה ביותר בכתיבת טקסטים מהסוג הזה תמיד יהיה ההתחלה, אלא שהפעם קשה לי אפילו יותר מבדרך כלל. באקספוזיציה מהסוג הזה ובעצם הקלדת המלים אני בעצם קובע שגמרתי אומר בלבי ויצבתי את חוט המחשבה, שהגעתי לשורה תחתונה, ושעכשיו אני מוכן לפרוט ולנמק את הרחשים או למצק את הבליל הזה אחרי שסידרתי אותו בראש. הדבר הכי גרוע, כך אני אומר לעצמי, יהיה לחשוב תוך כדי כתיבה. אבל זהו המקרה ואין לי ברירה אחרת. הרבה פעמים אין לנו ברירה בעצם, כמו למשל להקלע לתחושות הבאות שבכלל לא ברור לי איך אפשר לנסות להסבירן.
בסוף השבוע הזה ירדתי בחזרה "הביתה" לדרום. הפעם, ולראשונה אולי, אני כותב את המלה "הביתה" במרכאות. לקח לי כמעט שנה בשביל להכניס את הביטוי הזה לתוך סמליל שמייצג השאלה או אי-יציבות מילולית / קוגנטיבית / קונספטואלית (הקיפו את התשובה שמסתדרת לכם הכי טוב), ועכשיו אני מסוגל לעשות את זה סוף סוף. זה לא שלא מזמן כבר אמרו לי, חברים טובים יותר ופחות, או יותר נכון שאלו, מהו בית בשבילך? או אז עניתי תשובות מתחכמות. בימים הראשונים והמתפשרים פחות הייתי אומר שהבית, מגן על העיר בה גדלתי וששמשה לי עריסה עוטפת, הוא איפה שהחברים נמצאים. אבל אז וככל שהזמן חלף קשרים החלו להתרופף והתחלתי להכיר אנשים חדשים ולא פחות מעניינים (ובעיקר לא פחות קולעים) בתל-אביב. אז אחר כך אמרתי, בתוך קורי קשר אחרונים, שהבית הוא איפה שאתה עושה כביסה. הה, איזה תשובה מחוכמת! הרי אף אחד לא אוהב לעשות כביסה בתל-אביב אלא אם אין לו ברירה אז עכשיו מי יוכל לתשובה שלי. אבל מהר מאד וככל שהשבועות והחזרות "הביתה" התרחקו, ובעיקר מבלי שהודתי בכך בקול רם, השקים נעשו כבדים מדי בשביל הנסיעות הארוכות האלה וגם אני נשברתי והתחלתי (כמה מטאפורי) לעשות את הכביסה המלוכלכת בבית (או קרוב לו ככל שאפשר).
אז מהו בית בשבילי? אולי אלבום תמונות ישן שאני מפשפש בו בשעות אלה. הרבה זכרונות, לרוב אותם אנשים, ובעיקר שגרה ישנה שנודפת ריח חזק של נפטלין. הרבה מלים כבר נאמרו על תל-אביב אבל עדיין קשה להגדיר במדויק מהו גובה הגל הזה שסוחף אותה, ששוטף ומטביע אותך ככה, זורק אותך להחבט בכל קירות ההגדרה העצמית. ואולי, גרוע מכך, נשאלת השאלה מהו פשרה האמיתי של המקלחת הצוננת הזו שדומה שאי אפשר להתייבש ממנה, והיא חותמת בך שינויים (כתמים?) שישארו, אתה חושש להסכין, תמיד על הקיר. ובשעה זו, בה אני נמצא "בבית" ובו בזמן רחוק כל כך מהבית, אני נזכר בחתונה הדתית בדרום שהייתי בה רק בשבוע שעבר. המאורע היה מכובד והאורחים היו נאים וצנועים, ובו בזמן כל הזמן חשבתי לעצמי כמה זה שונה מכל המראות והתחושות שלמדתי להכיר, לקבל ובעיקר להפוך לחלק הרמוני מהם בשנה האחרונה. בשעה "המאוחרת" אחת בלילה, אז חזרתי לביתי הדרומי לצורך לינה, הרחובות כבר היו ריקים כמובן ושררה בהם דממוות. בבוקר השכמתי בשעה לא הגיונית בשביל לכתת רגליי בחזרה למרכז, חוצה צינת בוקר מנומנת וריחות קראסון שאין להם הופכין ממאפיות פועלים שגרתיות. כעבור כשעתיים בדרכים, כשהגעתי בחזרה לשדרות רוטשילד שבעיר הלבנה, לא יכולתי שלא להתפעם ממראה הבחורות בשמלות הקצרות והמשקפיים הלבנים, או מגברברי העיר עם כלביהם המנומסים ושקיות הקקי שלידיהם. כך, בתוך כל המולת אלנבי, תחושת נינוחות ושלווה הציפה אותי, והרגשתי שוב ובאופן מוזר כל כך, במקום שאני יכול לקרוא לו "ביתי".
אז השבוע אני חוגג שנה להחלטה. לפני שנה בדיוק, והנה כך העיר הגועשת נצבעת שוב בצבעים ובלחות מוכרים כל כך, שמתי פעמיי החוצה מן הבית החמים והמלטף, לבדי כמו כולם, אל תל-אביב הסואנת והצפופה. לא באמת היתה לי ברירה כאמור, גם אם אנחנו נוטים לומר לעצמנו שתמיד ישנה ברירה, ומה שהחל בקוריוז תחת הכותרת "נעשה ונראה" ממשיך תחת כותרות אחרות לגמרי. קשה להודות אבל צריך: לא פשוט להביט לאחור. לא קל להסתובב. לא מה בכך להניח לעבר. זו קריעה להפרד. אילו ידעתי אז שהכרטיס שאותו אני לוקח הוא כרטיס בכיוון אחד, אולי הייתי חושב פעמיים. אילו ידעתי אז שהכרטיס שאותו אני לוקח הוא כרטיס בכיוון אחד, כנראה שהייתי לוקח אותו בכל זאת. דומה דומה אבל אחרת, לי ולכל המתאלבבים ששותפים לתחושה ושנטמעים טוב כל כך בנוף הזה כאילו היה שלהם והם היו שלו מאז ומתמיד, אני מאחל ומזכיר שנה שמחה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
