|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
דומה דומה אבל אחרת
החלק הקשה ביותר בכתיבת טקסטים מהסוג הזה תמיד יהיה ההתחלה, אלא שהפעם קשה לי אפילו יותר מבדרך כלל. באקספוזיציה מהסוג הזה ובעצם הקלדת המלים אני בעצם קובע שגמרתי אומר בלבי ויצבתי את חוט המחשבה, שהגעתי לשורה תחתונה, ושעכשיו אני מוכן לפרוט ולנמק את הרחשים או למצק את הבליל הזה אחרי שסידרתי אותו בראש. הדבר הכי גרוע, כך אני אומר לעצמי, יהיה לחשוב תוך כדי כתיבה. אבל זהו המקרה ואין לי ברירה אחרת. הרבה פעמים אין לנו ברירה בעצם, כמו למשל להקלע לתחושות הבאות שבכלל לא ברור לי איך אפשר לנסות להסבירן.
בסוף השבוע הזה ירדתי בחזרה "הביתה" לדרום. הפעם, ולראשונה אולי, אני כותב את המלה "הביתה" במרכאות. לקח לי כמעט שנה בשביל להכניס את הביטוי הזה לתוך סמליל שמייצג השאלה או אי-יציבות מילולית / קוגנטיבית / קונספטואלית (הקיפו את התשובה שמסתדרת לכם הכי טוב), ועכשיו אני מסוגל לעשות את זה סוף סוף. זה לא שלא מזמן כבר אמרו לי, חברים טובים יותר ופחות, או יותר נכון שאלו, מהו בית בשבילך? או אז עניתי תשובות מתחכמות. בימים הראשונים והמתפשרים פחות הייתי אומר שהבית, מגן על העיר בה גדלתי וששמשה לי עריסה עוטפת, הוא איפה שהחברים נמצאים. אבל אז וככל שהזמן חלף קשרים החלו להתרופף והתחלתי להכיר אנשים חדשים ולא פחות מעניינים (ובעיקר לא פחות קולעים) בתל-אביב. אז אחר כך אמרתי, בתוך קורי קשר אחרונים, שהבית הוא איפה שאתה עושה כביסה. הה, איזה תשובה מחוכמת! הרי אף אחד לא אוהב לעשות כביסה בתל-אביב אלא אם אין לו ברירה אז עכשיו מי יוכל לתשובה שלי. אבל מהר מאד וככל שהשבועות והחזרות "הביתה" התרחקו, ובעיקר מבלי שהודתי בכך בקול רם, השקים נעשו כבדים מדי בשביל הנסיעות הארוכות האלה וגם אני נשברתי והתחלתי (כמה מטאפורי) לעשות את הכביסה המלוכלכת בבית (או קרוב לו ככל שאפשר).
אז מהו בית בשבילי? אולי אלבום תמונות ישן שאני מפשפש בו בשעות אלה. הרבה זכרונות, לרוב אותם אנשים, ובעיקר שגרה ישנה שנודפת ריח חזק של נפטלין. הרבה מלים כבר נאמרו על תל-אביב אבל עדיין קשה להגדיר במדויק מהו גובה הגל הזה שסוחף אותה, ששוטף ומטביע אותך ככה, זורק אותך להחבט בכל קירות ההגדרה העצמית. ואולי, גרוע מכך, נשאלת השאלה מהו פשרה האמיתי של המקלחת הצוננת הזו שדומה שאי אפשר להתייבש ממנה, והיא חותמת בך שינויים (כתמים?) שישארו, אתה חושש להסכין, תמיד על הקיר. ובשעה זו, בה אני נמצא "בבית" ובו בזמן רחוק כל כך מהבית, אני נזכר בחתונה הדתית בדרום שהייתי בה רק בשבוע שעבר. המאורע היה מכובד והאורחים היו נאים וצנועים, ובו בזמן כל הזמן חשבתי לעצמי כמה זה שונה מכל המראות והתחושות שלמדתי להכיר, לקבל ובעיקר להפוך לחלק הרמוני מהם בשנה האחרונה. בשעה "המאוחרת" אחת בלילה, אז חזרתי לביתי הדרומי לצורך לינה, הרחובות כבר היו ריקים כמובן ושררה בהם דממוות. בבוקר השכמתי בשעה לא הגיונית בשביל לכתת רגליי בחזרה למרכז, חוצה צינת בוקר מנומנת וריחות קראסון שאין להם הופכין ממאפיות פועלים שגרתיות. כעבור כשעתיים בדרכים, כשהגעתי בחזרה לשדרות רוטשילד שבעיר הלבנה, לא יכולתי שלא להתפעם ממראה הבחורות בשמלות הקצרות והמשקפיים הלבנים, או מגברברי העיר עם כלביהם המנומסים ושקיות הקקי שלידיהם. כך, בתוך כל המולת אלנבי, תחושת נינוחות ושלווה הציפה אותי, והרגשתי שוב ובאופן מוזר כל כך, במקום שאני יכול לקרוא לו "ביתי".
אז השבוע אני חוגג שנה להחלטה. לפני שנה בדיוק, והנה כך העיר הגועשת נצבעת שוב בצבעים ובלחות מוכרים כל כך, שמתי פעמיי החוצה מן הבית החמים והמלטף, לבדי כמו כולם, אל תל-אביב הסואנת והצפופה. לא באמת היתה לי ברירה כאמור, גם אם אנחנו נוטים לומר לעצמנו שתמיד ישנה ברירה, ומה שהחל בקוריוז תחת הכותרת "נעשה ונראה" ממשיך תחת כותרות אחרות לגמרי. קשה להודות אבל צריך: לא פשוט להביט לאחור. לא קל להסתובב. לא מה בכך להניח לעבר. זו קריעה להפרד. אילו ידעתי אז שהכרטיס שאותו אני לוקח הוא כרטיס בכיוון אחד, אולי הייתי חושב פעמיים. אילו ידעתי אז שהכרטיס שאותו אני לוקח הוא כרטיס בכיוון אחד, כנראה שהייתי לוקח אותו בכל זאת. דומה דומה אבל אחרת, לי ולכל המתאלבבים ששותפים לתחושה ושנטמעים טוב כל כך בנוף הזה כאילו היה שלהם והם היו שלו מאז ומתמיד, אני מאחל ומזכיר שנה שמחה.
| |
מחשבה על התבגרות בראי סמס לילי
אתמול בחצות בדיוק שלחתי אל אורית הודעת סמס ואיחלתי לה יום הולדת שמח. זה מנהג קבוע שאנחנו מקפידים עליו מאז הכרנו ולמדנו באותה הכיתה בתיכון ובכלל, כבר לפחות שמונה שנים. יום ההולדת של אורית הוא אירוע סמלי ומכונן לכולנו. אולי בגלל שהוא חל בראשון ביולי ותמיד נחגג - דאז - בחופש הגדול ובתאריך יפה וכללי של הקיץ, אבל לא זו הסיבה האמיתית. בעיני רוחנו אורית תמיד נתפשה כמקדשת העיקרית של תרבות ימי ההולדת. לא בצורה מתלהמת וילדותית אלא בצורה מכבדת וקורקטית, ואנחנו תמיד נשמענו לבשורה ושמרנו על חשיבותו של המוסד הזה, שמונה לך בחינניות איקס קיצים או חורפים להווסדך, מעוז המערביות. ההתלהמות סביב יום ההולדת של אורית היתה בעלת משמעות עקרונית: כזו שאומרת, אנחנו אולי לא קפדנים במשך כל השנה והמוסד הזה לא באמת אקוטי עבורנו, אבל בעצם "החגיגה" של אורית היא החגיגה של כולנו, שמזכירה לנו שאנחנו משחקים לפי החוקים, נותנים לאירוע הזה את המשקל הראוי שהחברה העניקה לו, ואולי בכך יוצאים ידי חובה ומרגישים שאנחנו חברים בסדר ואנשים נכונים בסך הכל.
השנים נקפו והתגייסנו לצבא, כל אחד ליחידה אחרת, הכרנו אנשים חדשים וכטבע הדברים התרחקנו במידה מסוימת האחד מן השני. אבל יום ההולדת של אורית תמיד עמד בעינו, עמוד האש של החברות הותיקה והטובה, עוגן שמזכיר לנו מאיפה באנו ושחברים אמיתיים (?) לא שוכחים. מדי שנה, גם בזמני התקשרויות רופפות יותר, כולם התכנסו לארגון יום ההולדת המיוחד והחגיגי. תזכורות קופצות בפלאפונים, שיחות ממכרים ישנים, כותרת אחת גדולה: "מה עושים השנה". במלים אחרות העניין כבר הפך, שלא בצורה מפורשות, לסוגיה אחרת. "זה הזמן היחידי שלנו בשנה שכולם נפגשים".
אבל עוד דבר קרה במרוצת השנים, וזה לאו דווקא הריחוק היחסי או החיים הפרטים שכל אחד החל לפתח עבור עצמו. חל תהליך אחר, עמוק יותר, לאו דווקא פיסי אלא יותר מנטלי. התבגרות. אמיתית. רגועה. אולי אפילו עייפה קצת. לפני כמה ימים כתבה ידידתי בטי פוסט בבלוג שלה, שבו היא מתארת תחושת בגרות שנחתה עליה פתאום בזמן שהיא רבצה בבריכה ופתאום נדרשה לתפקד, שלא בידיעתה אפילו, בתפקיד "מבוגרת" שמצקצקת לילדים. היא מספרת על כל השיקולים שפתאום רצים לה בראש, דברים שלא היו שם פעם ושלפתע, לאט וביסודיות, מצאו את דרכם אל חוט המחשבה שלה. סיכונים מחושבים. תמורות מול תועלות. נשימה יתרה שמסמלת, לטוב או לרע, משובת נעורים מתקהה.
המחשבות של בטי הן לא הפעם הראשונה שנתקלתי בנושא, או ליתר דיוק, יצא לי לחשוב עליו כשלעצמי. למשל כשאני מסתכל מבעד לחלון ורואה ילדים משתובבים בחוץ. כשאני צופה בתוכנית כוכב נולד ורואה שם מתמודדים רציניים שנולדו, ר"ל, בשנות התשעים! איך זה יתכן? הרי בשנות התשעים כבר היתה לי תודעה אמיתית, הייתי בן-אדם קטן, יש לי זכרונות. שנות התשעים הן לא שנים להוולד בהן, הן שנים שאתה כבר ישות פועמת! פתאום ומתוך הכחול, וממרומי גילך - עשרים וארבע מי ישמע - אתה מבין שנפל דבר. בלי ששמת לב החיים האמיתיים השיגו אותך. אתה כבר עם דריסת רגל מוחשית באקדמיה, המונח "סטודנט" הוא לא מלה של מורים יותר, אתה חושב על דירה ועל עבודה, וחלילה אולי גם על קריירה ואפילו על גדר לבנה וכלב. אתה כבר לא תיכוניסט, למרות שזה נראה כאילו היית אחד רק אתמול, יושב על הדשא וחושב על הבגרות המפחידה במתמטיקה, אבל לא. אתה כאן ואתה עכשיו, ואם לא תשכיל להדס בין הטיפות גם יסגרו בפניך דלתות והזדמנויות והעולם אולי עדיין "פרוש לפניך" היום אבל עכשיו, ברור יותר מאי פעם ואולי לראשונה "באמת", קול ציריה נסגרת מתחיל להשמע ועליך למהר לקבל החלטות נכונות, ולקבל אותן עכשיו.
אתמול בחצות בדיוק, כאמור, שלחתי אל אורית הודעת סמס ואיחלתי לה את ברכת יום ההולדת הקבועה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא לא חזרה אלי באופן מיידי. למעשה היא לא חזרה אלי בכלל. התקשרתי אליה בבוקר ושאלתי אותה אם היא קבלה את ההודעה שלי. היא אמרה בקול מנומנם שכן וכמו חייכה מבעד לטלפון לאות תודה. לתדהמתי כי רבה הסתבר שהיא ישנה בלילה ולא חכתה למבול הצלצולים המסרותי שהדפק על הסלולרי שלה. שאלתי אותה אם ומה עושים בקרוב (שכן השנה ומטבע כל אותם דברים מתבגרים וקורים שתארתי קודם הדבר ידרוש ממני התארגנות מיוחדת, נסיעה בין עירונית, תכנונים מוקדמים) והיא אמרה שהיא עדיין לא יודעת ותודיע לי כשתחשוב על משהו אם בכלל. פליאה עמדה על פניי לרגע, עניין מוזר: ואמנם, המשונה בכל העסק לא היתה התנהלות האיטית משהו, הלא מתרגשת, אפילו לא הזִקנה שכאילו קפצה פתאום. העניין המוזר היה שלחלוטין הבנתי אותה. הבנתי ונשמתי נשימה עמוקה בעצמי. שלחתי לה בחזרה חיוך מבעד לטלפון ואמרתי לה שאני מקווה לראות אותה בקרוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
