תהיה מאושר בחלקך, ואל תחייה בציפיה להשיג את מה שאין לך.

ללכת. ללכת. להמשיך ללכת. לא להסתכל אחורה. ללכת. ישר. מהר.

כשאתה הולך, כל הדברים פשוט חולפים בראש.

כל כך הרבה מילים, שכל כך קשה לזכור...

היום כשהלכתי, כל מה שרציתי היה פשוט לא לבכות.

הולכת וחושבת, חושבת על הערב המהנה הזה שהיה.

מאז ומתמיד הייתי ילדה חברותית. לא שסח וחלילה מישהו בה להשוויץ פה במשהו, אבל באמת, תמיד הייתי מוקפת בחברים, מכל המינים, הגילאים, והסוגים.

תמיד יהיו את ה"חבורות" של הילדים, ואני תמיד הייתי הילדה שנמצאת בין כל החבורות.

הנחתי שבאיזשהו שלב של החיים זה ידפוק אותי, אבל לא דמיינתי שכל כך.

המחשב שכועסים עלייך, שלאן שלא תלך, תראה פרצופים בכועסים עלייך, כל כך פוגעת.

חוסר ההחלטיות, אם ללכת אם ההוא או להישאר כאן, פשוט יהרוג יום אחד.

ההרגשה שעוברת לי בגוף כרגע, לא מאחלת אותה אפילו לשונאיי.

"את הולכת רק בשביל לנקות את המצפון שלך- שלא תרגישי רע..." רק חבל שאת המצפון הזה אי אפשר לנקות גם עם אקונומיקה.

ללכת. ללכת. להמשיך ללכת. חזק. מהר. שלא יבחינו בדמעות. לעצור אותן. בכוח.

הידיעה שאתה בוחר בדבר אחד, תמיד תהדהד לך בראש שהפסדת את הדבר השני.

וכרגע, הבעייה היא שאין דבר אחד, אלא שפשוט הפסדתי את השני.

אולי מה שאני אגיד פה עכשיו יפגע, אבל יותר ממה שאני פגועה כרגע חושבת שצריך להגיד דברים מאוד קשים. יותר מאלו.

אני מאוכזבת, מהיום הזה למדתי המון דברים.

אנשים שחשבתי שהם חברים שלי, התגלו לי שכדברים מאוד מגעילים.

הצביעות הזאת, חשבתי שיש גבול מסויים אליה.

כנראה שאני צעצוע, שכשצריכים אותי אז משתמשים, ואז זורקים.

רואים אותי הולכת שם, לבד, ופשוט לא אכפת. עדיף לצחוק ולהיות בכייף.

ואולי אני טועה, אולי אני רואה את זה ככה.... אבל אני יודעת, פשוט יודעת, שאני, בחייים לא הייתי עושה ככה לבנאדם, לא משנה כמה שאני כועסת עליו.

לראות את הדמעות שלי, ופשוט להתעלם, זה נראה לי מאוד לא ברור.

ועכשיו, ברגע שאני יושבת וכותבת את המילים האלו, עוברות לי כל כך הרבה מחשבות בראש, שפשוט לא מצליחות להגיע לדף.

מחסום כתיבה?! תקראו לזה איך שבא לכם.

חברים הם הכל בחיים. וכשאין חברים- מה שווים החיים?