תהיה מאושר בחלקך, ואל תחייה בציפיה להשיג את מה שאין לך.

השוק.

החרדה.

נקיפות המצפון.

הכאב.

למה לא...

פשוט,

אין מילים.

תודה לכן,

אתן הכל,

ואני באמת לא יודעת מה היה קורה אם...

הכל שונה.

דיכאון שלא עוזב, ואין סיבה לכך שהוא כאן.

ריבים שטותיים, חברות מעצבנות.

הרבה בכי, לפעמים גם בלי דמעות.

משהו לא ברור קורה פה, כנראה שהחורף הגיע.

אנשים משתנים, מתנתקים.. או שאולי זאת אני [?].

משהו מוזר, כנראה שהחורף הגיע.

ועוד חורף לבד, שאחריו יבוא הקיץ שיהיה לבד, והכל יחזור חלילה.

צריך קצת שקט, וחיבוק אוהב.

המון המון חיבוק אוהב.

And I feel like somebody else"

 feel like no one

 "I'm no one

מוזר לי,

קוראת אחורה, חודש.. חודשיים.. חצי שנה..

כמה בנאדם משתנה?

כמה סבל עברתי, כמה כאב לב.

ובכל זאת,

כמעט בכל פוסט,

יש את הרגע הזה,

שהכל הופך ורוד.

והכל, בזכות מילה כל כך קטנה.

לא יאומן כמה יופי במילה הזאת,

כמה אהבה והערכה יש לי אליה.

"חברות"

מילה כל כך קטנה,

שמכילה כל כך הרבה.

אדם בלי חברים בעולם, הוא אדם כל כך אומלל.

החיים לא יפים, אין טעם לחיים.

בחיים לא האמנתי שאני אגיד כאלו דברים,

אבל אני לא רואה את החיים שלי בלעדייכן.

זה כבר קשר שפשוט קשה לי להגדיר, עם רובכן.

אני אוהבת אותכן,

כלכך.

סתם היה בא לי להגיד את זה, ושתדעו, שוב.

[רדו קצת למטה,

פרץ פואמה מדהים שכזה.]