כבר נמאס לי,
באמת,
פשוט,
נמאס לי.
נמאס לי להצטער, נמאס לי להתעייף, נמאס לי לבכות, נמאס לי להרגיש כמו טיפשה, נמאס לי לגפוע, פשוט ואללה, נמאס.
אני מרגישה כאילו יש מסיכה ענקית שעוטפת אותי, שקורעת אותי מבפנים, כאילו כל מה שאני עושה, אומרת, חושבת, הכל פשוט שקר אחד גדול...
קשה לי לבוא לבצפר ולחייך כל פעם, להרגיש שזה כל כך מזויף.
אבל המ שהכי עצוב, זה שזה כבר כל כך טבעי.
החיוכים האלו, פשוט מגיעים משו מקום, המסכה הזאת, בחיים שלי לא ידעתי טאיך זה בלעדייה.
זה כל כך מוזר, אני מרגישה שהאישיות שלי, היום יומית, הרגילה, הנורמאלית, היא פשוט שקר.
שכל השנים האלו, הייתי בכלל מישהי שאני לא מכירה, שאני נגעלת מקיומה...
פיצול אישיות הייתי אומרת, אבל לא נעים להגדיר את עצמי כחולת נפש.
ההרגשה הזאת, שכולם מסתכלים עלי וצוחקים, "תארו את המטומטמת", משגעת אותי..
לא יכולה לעשות דבר אחד אפילו, בלי לחשוב מה יהיה הלאה.
ואללה, פאק איט, אני רוצה להגיד מה שבא לי, לעשות מה שבא לי, בלי לחשווב אפילו לשנייה.
אנשים יודעים להגיד לי רק איך אני פוגעת, אבל לא חושבים לרגע שאולי גם לי יש רגשות. [ממש לא מכוון לאף אחד אישית.]
נמאס לי כבר מהתקופה הזאת, היא נשכת כבר כל כך הרבה זמן.
אז באמת האושר שלי תלוי בבן אדם אחד?! אחד?! כל כך קשה לי להגיד את זה, אבל יש מצב.
וזה לא שלפני שהכרתי אותו לא הייתי מאושרת, אבל אולי לא ידעתי מזה אושר?!
כאילו מה, אני אמשיך ככה להיות עצובה גם אם הוא ימשיך לשחק לי אותה בסרטים.
רוצה לחזור לאושר שלי, לנועה האמיתית, המאושרת, שלא עושה את עצמה מידי פעם, שלא בוכה כל שנייה וחצי על געגוע, שלא מקנאה כל כך.
ממתי הפכתי להיות כזאת ילדה גועלית!? כזאת פיכסה?!
לא מסוגלת יותר,עם הקנאה הזאת, הפגיעה הזאת, השקרים, הדו פרצופיות.
כבר לא מעודד אותי האושר שיגיע, אני רוצה אותו כאן, עכשיו, לידי, ועדיף שידע לחבק.
איך יכולתי להיות כל כך טיפשה ואשכרה להתמסר לבן אדם.
אסור, אסור, אסור, אסור, אסור! אסור להיקשר לבני אדם, אסור לפתח קשרי חברות, אסור לי לפחות.
כל כך תלותית שזה פטתי. צריכה את הכל תמיד על ידי, קרוב.
כמה צומת לב בן אדם צריך?! כמה הוא יכול למשוך כבר?!
זה כבר כל כך לא יעזור אם אני אחליט על "שינוי", כי ואללה, זאת אני, ואני לא מצליחה לשנות את עצמי, כמה שזה לא מוצא חן בעייני, אז יש לכם 2 אפשרויות: א- לקבל אותי כמו שאני, ורצוי עם חיבוק, או ב- לשלוח אותי קיבינימאט.
ולא, עכשיו ספיציפית, ברגעים שאני מקלידה את המילים האלו, וכריסטינה יושבת לי בחצי אוזנייה [אחים הרס (ע"ר)], אני לא יכולה להגיד שאני לא מאושרת, או שאני בדיכאון.
ח"ח למי שהצליח להגיע עד הנה, מקווה שלא מתתם בדרך.
-
הגעגועים, לאט לאט משתלטים על הגוף.
אבל היי!, העיקר שהימים כבר כבר יורדים לאחדות P:
מלכה, אם יוצא לך לקרוא פה,
תראי סימני חיים!
י'בת של ג'מוס, מתגעגעים פה!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
