אולי זאת לא אני, אולי זה אתם.
כל כך הרבה השתנה, שאני כבר לא מצליחה לעקוב.
נהייתי בן אדם מגעיל, אני פשוט מרגישה את זה.
אולי סתם נדמה לי, אבל ההרגשה שאתם נותנים לי לא עוזרת במיוחד.
הידיעה שלא משנה מה אני אעשה, אף אחד לא יעריך את זה באמת.
המחשבה על המזימות והריכולים מאחורי הגב.
כאלו חברויות אני צריכה?
אני לא רוצה להיות חלק מזה, מרגישה שהכל כל כך מזויף.
כולם בסוף מפנים את הגב, כולם בסוף תוקעים את הסכין.
וזה כואב, כל כך כל כך כואב.
ואי אפשר להגיד שזה רק אתם, כי אני יודעת שאחרי הכל אני זאת שאשמה.
וואלה, חרא לי לחשוב שאני זאת שדופקת לעצמי את החיים.
אולי אני זאת שהרגלתי את האנשים ליחס הכל כך טוב הזה, אולי אני זאת שעושה בידיוק ההפך, ונותנת יותר מידי יחס לאנשים שכל כך לא ראויום אלייו.
לקחת את המילים שלי ופשוט להתעלם.
להתעלם, כאילו לא דיברתי.
אולי אני מתערבת יותר מידי? אולי יש לי כבר השפעה גדולה מידי על החיים של אנשים?
אולי אני לא שמה לב וקורה בידיוק ההפך, על החיים שלי?
אולי אני נהיית שפוטה מטומטמת, שכל היום רק מחכה לנשימה שתצא מהפה ותסכים לי להוציא מילה?
אולי אני הורסת לעצמי את החיים?!
אני חושבת שהתשובה ברורה.
עצוב לי לראות את הפרצוף המזוייף הזה כל פעם מחדש על המראה.
להביט על הגוף הזה עם רצון כל כך עז להקיא.
העיקר שאני פה בשבילך אחרים, אבל השאלה אם יש פה מישהו בשבילי?!
ושוב, אני יודעת שאני אפגע באנשים, ושוב, השאלות וההערות והדברים יגיעו.
אז אני מבקשת, מעבר לתגובות שרשומות פה למטה, אל תוציאו את הנושא הזה.
אם תדברו איתי על זה אני פשוט אעביר נושא.
אין לי כוחות לזה יותר.
אני מודעת לעובדה שאני הורסת לעצמי את החיים, ואין לי שום דבר לעשות עם זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
