פעם אבא שלי היה הכי חכם.

פעם אמא הייתה הכי יפה.

פעם אבא שלי אהב אותי הכי מכולם.

פעם אמא שלי הייתה כל-כך גאה בי.

פעם אבא שלי היה אבא שלי,

שחיבק אותי ולימד אותי דברים חדשים.

פעם אמא שלי הייתה אמא שלי

שידעה לתת עצה טובה,

וידעה לומר לי כמה אני בסדר.

עכשיו אמא ואבא שלי

הם סתם דמויות.

הם סתם אנשים שלא מעריכים אותי

ואני כבר לא מעריכה אותם.

הם לא אומרים כלום

חוץ מכמה שאני מאכזבת.

ואם אני מאכזבת,

הם מעדיפים שאני לא אהיה חלק מהם.

הכי חשוב זה מה שרואים

הכי חשוב זה מה יגידו, נכון?

ומה אני אמורה לעשות עכשיו?

אתם מבינים מה אתם מבקשים ממני בכלל?

להיות הבת שלכם

לפני שאני עצמי?

איך? איך אני יכולה?

אני לא רוצה להיות אדם חלול,

אני לא רוצה להיות רק ציונים.

אני יותר מזה.

אני בן אדם אמיתי.

אני בן אדם עם לב ושכל ויש לי רצונות

ואהבות. יש לי אכזבות משלי, מעצמי ומכם.

מי שמסתכל בי ומוצא יותר מהישגים

באמת אוהב את מה שהוא רואה.

אני לא בן אדם רע, אני לא עשיתי לכם כלום.

על מה זה מגיע לי?

למה אתם לא מתייחסים אליי

כאל אדם בוגר שאחראי למעשיו?

אני כל-כך הערצתי אתכם,

ותראו מה עשיתם עם כל ההערצה הזו.

בשנתיים זרקתם לפח הערכה של חיים שלמים.

אני מקווה שתבינו מתישהו

עד כמה זה לא היה שווה את זה.

בינתיים יש לי את עצמי,

יש לי את החברים שלי,

ויש לי חיים משלי.

אתם לא חלק מהחיים האלה,

כמו שאתם לא רוצים שאני אהיה משלכם.

תודה על 16 שנים של תקשורת,

וחבל שהשנה ה-17 התחילה ככה.

אמא ואבא,

אם רק הייתם יכולים

להבין כמה אתם פוגעים בי.

כמה אני לא מסוגלת לספוג יותר.

אני רק מאחלת לאחים שלי

התבגרות קלה יותר,

וחושבת לעצמי שאני עוברת את כל זה

למענם.