הרבה זמן לא הבנתי

למה אין לי מה לכתוב...

כאילו אני לא מרגישה...

אבל כמו בשיר של עברי...:

"בימים שטוב אני לא יכול לכתוב."

אני חושבת, שאחרי מלא זמן

שהיה לי ממש אבל ממש רע,

התחלתי להיות שלמה עם עצמי קצת יותר.

קלטתי שמעריכים אותי...

בעבודה, בבית הספר, החברים...

בבית זה עדיין לא כל כך ברור,

אבל לפחות הם כבר לא מציקים...

שואלים מדי פעם, אבל רק מתעניינים. לא יותר.

אני אוהבת את איך שאני עכשיו.

שמחה, אבל באמת. לא סתם מחייכת לעולם.

אני אוהבת את העולם והוא אותי בחזרה,

או שזה קרה להיפך...

לא יודעת. לא אכפת לי.

העיקר שטוב לי, לא?

לפעמים עדיין בא לי פשוט לעזוב הכל,

כאילו במקום אחר יהיה לי שקט.

אבל למדתי שאני לא אדם של שקט.

הכי טוב לי לחץ, המולה...

אני יותר צריכה שלווה נפשית. כן, שלווה.

אבל זה יבוא.

נראה לי שכשאני אהיה שלמה עם עצמי, אז היא תגיע...

וזה מתחיל. אני מתחילה לאהוב את עצמי.

אולי עוד מעט אפילו יופיע האושר.