אני פשוט לא מאמין שעוד יומיים אני בארץ. בקושי הספקתי למצמץ ופתאום את כמות הזמן שנשארה לי בהודו אני סופר בשעות.
הזמן האחרון היה מערבולת של רגשות. בנוסף לכל התחושות שליוו אותי בארבעת החודשים האחרונים (תחושת האושר שמקננת אצלי כבר 4 חודשים ברצף, התרגשות שמלווה אותי לפני כל מעבר ליעד חדש ובכל רגע שאני עם התרמיל על הגב, עצבות שאני מרגיש כשאני עוזב יעד אהוב או אנשים אהובים) פתאום באה ציפיה לדברים חדשים שמחכים לי בבית. והגעגוע שהיה לבית ולאנשים שהשארתי שם הופך כרגע לפרפרים בבטן שלפני המפגש. ועם כל התחושות החיוביות, בא גם עצב שלפעמים קשה לתאר. איך לעזעזאל אני אחיה בלי כל הצבעים האלה שמציפים את הרחוב בכל שניה נתונה? איך אני אוכל להסתדר בלי כל הפסלונים, המקדשונים וריח הקטורת שמשרה אווירה כל כך נעימה? איפה עוד אני אוכל לקשור שיחות על אלוהים, מצב האישה בעולם השלישי, חשיבות המדיטציה בחיי היומיום ועוד נושאים מרתקים עם אנשים שפגשתי רק לפני דקה וחצי? איפה עוד אני אוכל לדבר על רייקי ולשחק עם כדורי אנרגיה באמצע מסעדה ועדיין להיראות נורמלי לחלוטין? (טוב.. לא לחלוטין)
השאלה האמיתית היא, איך אני חוזר הביתה ומשלב בחיים שלי את מה שאני אוהב בהודו. או - איך אני לא אתן לקצב החיים המערבי להשכיח ממני את כל הדברים שלמדתי.
כרגע, כמו בחור מערבי מוצלח, אני עונה על השאלה הזאת בעזרת רכושנות. אני באטרף קניות. פסלונים וציורים של אלים, קטורת, חולצות ובגדים בכלל, פיצ'פקעס, סמלים וקישוטים לדירת הסטודנטים החדשה שתהיה (בתקווה עוד 4 חודשים). וכך, אם הבחוץ ישרה את התחושה, אולי זה גם יחלחל לבפנים.
אני מודע לחלוטין שזה לא הפיתרון. לא ככה אני אשמר את התחושה. אבל בכל זאת... איך אני אשאיר את כל הצבעים האלה מאחור?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
