חיפשתי את עינייך בקהל ,

ידעתי שרק אני אוכל למצוא אותך בקהל כזה עצום.

אבל אפילו אני,עם כל הכוחות שלי..

לא יכולתי למצוא את מי שלא הייתה בקהל הפרצופים.

בין כל הפרצופים הבוכים,הכואבים,הסובלים,המושפלים,מלוכלכים,המופשטים.

את לא היית,כנראה איחרתי - והרכבת כבר יצאה.

סליחה אהובתי.

כנראה שגם אני עם כל הכוחות לא יכולתי למכונה הגרמנית

*נמרוד לב ואורלי פרל-זה כל הקסם*

אני חש רוחות של סתיו,ועייפות קטנה שכזו,שאומרת אתה לא עושה מספיק על מנת להתחזק.

כזו שאם לא נזהרים ממנה נחלשים,ומאבדים מעקצנו. מאבדים את הניצוץ שבעיניים.

אני מבודד קצת לאחרונה,אי של... אני לא יודע מה אבל התחושה היא באמת של אי.

כבר מספר ימים שלא חיבקתי מישהי באהבה טובה,בחיבוק של שתיקה טובה.

אני איש של זוגיות חורף,כזה אני,עם בוא הגשמים הלב שלי עולה על גדותיו מאהבה וצחוק,חיוך מלא בחיים.

ואולי אפילו החיבוקים שלי טובים יותר בחורף,משהו בקור שבחוץ מחמם את הלב,מאפשר לחום לזרום מן הלב אל הידיים המחבקות.

אני לא חשוב שהיא תישאר אדישה למגע החם הזה.

אני מקווה שאמצא למי להעניק מהאהבה שלי החורף,כי אין דבר יותר גרוע מאהבה שנוזלת מבעד לעיניים עצומות.

בחום מן הידיים שמתפזר לקור ואינו נספג בגוף מחובק.

אני אוהב את התכונה האנושית הזאת שפועלת בי כל פעם מחדש,מחדשת והופכת ויוצרת בזכרונות כמו לדשן ולאוורר את המראות שנשכחו.

*דניאל סולומון-בא מכאב*

יש משהו מרתק בלהיות בחדר עמוס בזכרונות בכל חפץ וחפץ,כמו שבכל פעם שאני מחפש בערמות של דיסקים שנמצאים תחת הטלפון בחדרי,תמיד אתקל באותו עלה שנתנה לי הילה הבלונדינית מבניה,שכבר קרוב לשנתיים לא ראיתיה ועדיין,לא זרקתי את העלה שלה.

בחיוך עדין .

חדר עמוס חפצים,כך אימי טורחת לציין בפניי בכל פעם שיוצא לה.

עמוס זכרונות,כמו הנה ערמה של טושים עטופים בגומיה שנותרו אצלי עוד משנת 2003 ממחנה קיץ ועובדים כמו חדשים.

והפתקים ששני ונטלי (ז"ל) כתבו לי באחד מהביקורים שלהן אצלי,וכמובן הזכרון עולה ומנסה לעלות באוב את זכרון דבריה והתנהגותה של נטלי,והכאב בחזה כשאני לא מצליח לעלות את הזכרון לחלוטין לתחיה,בעצב שמתגלגל בחזה מזכרון הלוויה שלה.

אני מנסה שלא להתעמק ברגעים הכואבים האלה,ואפילו כעת כשאני כותב עליה אני יודע שהתכוונתי לכתוב על משהו אחר בכלל,כל על אהבתי לחורף ועל זה שאני מתעצל לנהוג על פי תוכנית האימונים שקבעתי לעצמי מסיבה לא ברורה.

ועדיין,ישנם שדים בארון שאם מעירים אותם קשה להכניסם בחזרה,למנוע מהם להכאיב.

ישנם דברים שאסור לכתוב עליהם,עוד כאב שאקח לקבר.

התשוקות בוערות בי ,בדיוק כמו הצורך בריצה לפני שיוצאים לעוד שבוע של צבא.

השמש בוערת ברקיע,צורבת בבשרי את התשוקה לאופק בלתי נגמר,המלא רק במים מלוחים וגלים שממלאים את אוויר במלח נהדר.

*Incubus - Dig*

כאשר אני נוסע אני נתקל באנשים רבים,חלקם מוכרים וחלקם מעלים פנים שצרובות בראשי באוב.

*Incubus - Love Hurts*

בחורה במדי חיל האוויר,סמלת ,עומדת בפני סיום שירותה הצבאי שתקנית שמחפשת שקט ממטרידים שכמוני ,דומה יותר מידי לבחורה שבעבר היכרתי היטב,מבפנים ומבחוץ,כיום לומד להכיר מחדש,במסגרות חדשות.

הים קורא לי,עם מליחות שתמיד גורמת לי לתהות האם ברצוני לעטוף עצמי בדביקות החול או להישאר נקי יחסית.

יחסים עם אנשים פוחתים ומתגברים,תחושה שיכול היה להיות משהו מעניין בשיחות הערב בווידאו.

תחושה של הזדמנות שהתפספסה,בתקווה שאני טועה.

אני זוכר ימים שבהם הייתי מקבל ממנה הודעות של דאגה ואיכפתיות,כיום לא רואים אתזה יותר.

מדהים איך היחסים מתגמדים אט אט.

הייתי רוצה שמשהו ישתנה בחזרה לטובה טומטומית