לפני כמה חודשים דיברתי עם בחור באטרף, קצת (הרבה) יותר מבוגר ממני. דיברנו על הרבה נושאים ופעם אחת הוא די הפתיע אותי ואמר שלדעתו יש לי עתיד בקולנוע, גיחכתי עם עצמי ואמרתי משהו בסגנון "אוקיי, נגיד".
לפי דעתי קולנוען הוא כל מה שאני לא. אני לא מחשיב את עצמי רעיוניסט גדול, אני לא כל כך מקורי ואוונגרדי במחשבות שלי. אמנם אני לא תמיד הולך בתלם, אבל אני גם לא פורץ דרך, לא בלבוש, לא באכילה, לא בדיבור ולא בהוויה. אמרו לי שאני אמיץ בדברים שאני עושה, אולי, לא חושב על זה יותר מדי. אני יותר ביצועיסט. תן לי משימה, היא תבוצע, ככל הנראה בצורה טובה ביותר - כי כאן נכנס צד נוסף שלי, הפרפקציונזם חסר הפשרות. אני די אוכל את עצמי על כל דבר שאני לא מבצע כמו שרציתי שיבוצע.
דוגמה מן העבר: עד כיתה יב' הייתי תלמיד של 95-100, פחות או יותר. היו לי 7 מאיות בתעודה של כיתה יא' והייתי המצטיין הכיתתי. עד אז הייתי גם סוציופט גמור. מאז תחילת כיתה יב' אפשר לומר בקלות שחלה הדרדרות. רמת הריכוז שלי ירדה לדעתי, התחלתי להתעניין בנושאים אחרים מלבד אני והספרים שלי, וכך הציונים שלי ירדו בקלות. אמנם, סיימתי את הבגרויות שלי בממוצע 109 אבל עדיין, תחושת ההחמצה תלויה באוויר עוד מאז. האוניברסיטה לא הייתה מקום מוצלח יותר, אמנם לא נכשלתי יותר מדי, אבל גם לא הצלחתי כל כך. מאוד בהתאם לרמת ההשקעה. הייתי שקוע בדכאון די גדול שנבע מהרבה דברים.
היום למשל, ניתן לומר שאני אחרי הדיכאון הזה, פתרתי את בעיית המשקל שלי (פחות או יותר, יש טוענים שעכשיו אני שוקל מעט מדי), פתרתי את בעיית הזהות המינית שלי (פחות או יותר, אני יודע שאני הומו, אנשים סביבי יודעים את זה, אני חי עם זה), פתרתי בעיות אסטתיות שהפריעו לי בעצמי (וזה עלה ועולה לי לא מעט כסף וזה עוד לא נפתר עד הסוף). עם זאת, אני חי במעין ריצה, אני מנסה להספיק כמה יותר - לכתוב ולקרוא, להתנדב ולעשות כמה שיותר בצבא, ואולי ללמוד פה ושם, ולראות סרטים ולשחות ואינסוף. אני מרגיש שבסופו של יום אני לא מספיק שום דבר חשוב.
אני מפחד שסיבוב שני באוניברסיטה ייגמר בצורה כושלת גם כן, למרות שאני רוצה ואני מתעניין במה שאני מתכנן ללמוד. הפחד מכונן עמוק עמוק, ואני מנסה להשתחרר ממנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
