המחיר של הרזון היה יקר. שינוי אורחות חיים, הכל מתחיל להסתובב סביב האוכל. אם שתיתי אייס קפה אסור לי לאכול ארוחת ערב, כי זה יותר מדי. אם הייתי במסעדה, אז אני יכול לשכוח מארוחת בוקר וצהריים של היום אחרי. אם יש שתיה אגפית למישהו, אני יכול מקסימום להסתכל או לגנוב בהיחבא ביסלי אחד.
התגובות היו חיוביות לאורך הזמן, רזיתי, זה נראה טוב, אבל איפשהוא זה כבר התחיל לגלוש לצד השני, הפחות חיובי. נשמעו הערות לגבי זה שאני לא אוכל, ומה קורה איתי ולמה ואיך, ואני צריך לאכול וכו' וכו'. התעלמתי. היה לי טוב עם עצמי, הרגשתי לא דחוי פיזית ע"י עצמי או הסביבה, הרגשתי סקסי אחרי הרבה מאוד (מאוד מאוד) זמן. הרגשתי שאני כל יכול, למרות שפיזית נחלשתי מאוד, אפילו ארגז היה קשה לי להרים.
אהבתי להיכנס לחנויות בגדים ולראות שהדברים גדולים עליי לשם שינוי, שאני צריך מידה אחת פחות. פחות אהבתי לגלות שלפעמים אין בכלל מידות כאלה. התחלתי אט אט להרגיש שאני מגזים קצת. שהמשקל תופס מקום נכבד מדי ושאני יורד יותר מדי. בתור אחד שחושב שיש לו את המושכות בידיים תמיד (ואוהב את זה) אמרתי שאני אעצור את זה. 55-6 קילו זה מצוין, אני נראה טוב, עכשיו צריך רק חדר כושר, להתחטב, ואני ממש מושלם (+ הורדת שיער, שעל זה אפשר לקרוא שני פוסטים למטה, אז זו הייתה התקופה החיובית). החלפתי משקפיים ששיוו לי מראה טוב יותר, מרובעות ולא עגולות והרגשתי על גל.
אבל זה לא היה כ"כ פשוט, כמה שלא ניסיתי להפסיק זה לא עבד. רציתי לאכול יותר, אבל פחדתי ממה שיקרה אחרי, פחדתי ששניצל טופו נוסף יחזיר אותי למערבולת שתביא אותי ל 70 ק"ג תוך זמן קצר, ולא תהיה לי שליטה וכל ההשקעה שלי תתנדף. השניצל הוא רק דוגמה, ככה היה לגבי כל דבר כמעט. פחדתי, כמה שלא ניסיתי, רק צמצמתי אח"כ יותר. חייתי מתפריט של 1000 קלוריות ביום, ולא הייתי מסוגל לחשוב על מה אני צריך מעבר.
ואז הגיעה ההתפכחות, ניתן לומר. עבודה בחדר כושר לא עזרה, ולמרות שהסבירו לי שאם אני לא אוכל יותר זה לא יעזור, לא הייתי מסוגל להביא את עצמי לאכול. תאונת הדרכים שעברתי בנובמבר האחרון (שוב, אני אף פעם לא זוכר אם סיפרתי או לא) הקשתה עליי מבחינת פסיכולוגית ופניתי לקב"ן. דיברתי איתה לא מעט, ובאחת השיחות גם הנושא הזה עלה. נדלקה לה נורה והיא אמרה שכדאי לי להתקשר למרכז להפרעות אכילה, לקבוע ייעוץ, שאולי יוכלו לעזור לי שם. הייתי במצב של יישום, ידעתי שיש בעיה, לא יכולתי להגיד מה היא, כי בסה"כ הייתי די נורמלי, קצת רזה, קצת לא רוצה לאכול, אבל נורמלי. אבל התקשרתי, די מהר, אמרתי שצריך לנסות.
התקשרתי, הלכתי, נשקלתי, דיברתי, ואז הם הנחיתו את זה - יש לך אנורקסיה. לי?! מה?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
