כשהגעתי בפעם הראשונה לקבוצה הייתי סקפטי, לא הבנתי מה לא בסדר בכל מה שאני עושה, הכל נראה בסדר גמור. הייתי מודע לבעיה כמובן, אבל ממש לא לדרכי הפתרון. כשמיכל, התזונאית של המרכז, העמידה אותו בפני בכיתי, כמו ילד קטן, בהיסטריה טוטאלית.
ארוחת בוקר? לחם לבן? בלי מוצרי דיאט? עוד אוכל בארוחת הערב ה"ענקית" שלי?
התפרקתי לחלוטין, בכיתי כל הדרך משם לבסיס תוך כדי שאמא שלי די משתגעת בצד השני כי אני לא יכול לנהל איתה שיחה. הגעתי לבסיס עם עיניים אדומות לחלוטין וכאב ראש ענק, לא ידעתי לאן אני הולך נפשית, פיזית, לא היה לי מושג מה לעשות.
אבל אמרתי שזה היה שלב ההתפכחות. הבכי לא המשיך יותר מדי זמן והתחלתי לאט לאט ליישם. לא בבת אחת, כי זה היה די קשה, אבל בשלבים. הוספתי קצת כאן, וקצת שם, שמרתי על המשקל בהתחלה, ואחרי חודש התחלתי להעלות קצת. הייתי בחתונה ולא קיצצתי לעצמי יום שלם אח"כ. הכרתי אנשים עם בעיות כמו שלי, שאוכלים כמוני, שמתלבטים כמוני, שלא מרגישים רעב יותר כי הוא עצום מדי להרגיש ולא מרגישים שובע, כי פשוט התחושה הזו מתה. עד היום, אני לא באמת יודע מתי אני שבע או לא. אני אוכל.
עכשיו אני שם. בתהליך....
פרק ו' עוד לא נגמר. לפני כמה שבועות, אחרי 3 חודשים בקבוצה טיפולית לאנורקסים חשבתי שכן, עליתי במשקל למשקל תקין וחשבתי שאני יכול לחיות ככה ולשמור עליו, אבל כנראה שלא, עליתי עוד קצת וחזרתי לחרדות הקיומיות. המצב לא קל, לא מבטיח ודי מפחיד. אני במצב יותר טוב ממה שהייתי פעם, אני אוכל יותר, אבל אני מפחד עדיין. לא בטוח בעצמי, לא מאפשר לעצמי להשתחרר. תפוס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
