במרחק של כמה ימים בטוחים מחנוכה, אפשר סוף סוף לכתוב על זה. למעשה, רציתי לכתוב כבר בחמישי בערב, אבל העצלות גררה את זה עד היום.
חג חנוכה הוא חג לא ממש חגיגי בשבילי. ראשית, בצבא אין חופש אז אין אוירת חג אמיתית, מלבד המוני האנשים בעזריאלי שמפריעים לי להגיע לחדר הכושר. שנית, הסופגניות שאני לא אוהב אותן בגרסתן המקורית, אבל עדיין יש לי יחסי אהבה-שנאה עם קיומן בכלל, בייחוד כאמור, בגרסאות המשודרגות.
ביום רביעי האחרון יצאתי מחדר הכושר בהרגשה שהתאמנתי מספיק, ואני יכול להרשות לעצמי סופגניה. במיוחד אחת מאלה שראיתי תמונה שלהן בטיים אאוט - תוצרת רולדין או מזארין. ואז החלה הסאגה. אני מתוכנת לשחור או לבן, כך נדמה - מושלם או לא כלום. לפיכך, זו הייתה צריכה להיות סופגניה מאוד מסוימת (פירות יער ושוקולד לבן) בקונסטלציה חברתית מאוד מסוימת (עם עוד מישהו - אריק או רונה) וביום מאוד מסוים (חמישי או שבת), אחרת - אין סופגניה. חשבתי על זה ברביעי בערב, ודיברתי עם רונה, וקבענו טנטטיבית, בידיעה שרוב הסיכויים שזה לא ייצא לפועל.
ביום חמישי בבוקר, הגעתי לקבוצה, וכבר בשיחה עם הדיאטנית הנושא עלה. ניסיתי להכחיש, להגיד שאני בכלל לא חושב על זה, והיא אובססיבית לגבי זה - עד שבסוף השיחה קלטתי שהסופגניה ומה שאני עושה ממנה - זה בדיוק מה שאני עושה בשאר התחומים בחיים שלי (ראה לעיל - תיאור שחור-לבן). גמלתי בליבי שצריך לשנות את זה.
הגעתי למשרד ואמרתי לאריק שאנחנו הולכים לאכול סופגניה ברולדין ב 17:30, סוף היום. איך לא, החגיגות השתבשו, אריק הלך ואני נשארתי עד 19:30. הדרך הקלה מבחינתי הייתה ללכת הביתה ולהתעלם מכל העסק, אבל החלטתי ללכת על כל הקופה. בצעדים בוטחים הלכתי לכיוון רולדין, וקניתי סופגניה עם שוקולד לבן ופירות יער - ואכלתי אותה - את כולה.
היה טעים, היה נהדר. היה שווה כל רגע. ולמחרת, כשבניתי תכנית חדשה בחדר כושר, שקלתי עוד פחות ממה ששקלתי ביום חמישי בבוקר (ושוב חזרנו לעניין המשקל, אבל אני לא אמחק את זה, למרות חריקות השיניים - כי אני לא מושלם, זה חלק ממני - צריך להתמודד ולהתגבר).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
