זה יכולה להיות ביקורת על סרט, על איך שהוא עשוי, על כמות הנושאים שהוא נוגע בהם, בצורה חכמה ובולטת, אבל אני אתעלם מזה. מאוד נדיר שאני צופה בסרט והוא גורם לי למעשים, יותר מאשר למחשבות. אני לא אוכל בשר כבר יותר משבוע, לא חסר לי במיוחד, וזה מפתיע.
עד יום שישי האחרון האמנתי בכך שאני לא ממש יכול לשרוד יום בלי מנת בשר מזינה, ועכשיו אני מגלה שדווקא כן. אני לא חלש יותר, ולא זיהיתי תופעות לוואי כלשהן. זה כמובן משפיע על עניין התזונה, שיש בו בחודשיים האחרונים התפתחות לא חיובית, אבל אני מנסה לכפר. אני מניח שכאן זה לא המקום להרחיב.
סביבי כולם עדיין אוכלים בשר, זה לא מטריד אותי במיוחד. למרות שאני אוהב להיות בשליטה, ואני יודע את זה. למרות שאני חושב שדברים רבים עדיף שייעשו בדרך שלי, אני לא מרגיש צורך להטיף לאנשים מוסר על מה שהם אוכלים. בכלל, אני חושב שהגיע הזמן לשחרר קצת. כל דבר מלחיץ אותי, דוחף אותי לאיזו עמדה של התגוננות מעיקה. נמאס לי כבר, השאלה אם זה מספיק?
הפסקתי ללכת לנאוה. חשבתי על זה הרבה, חשבתי שצריך לעשות את זה בצורה מסודרת, אבל ברחתי כמו שפן. אולי שפן זה לא מדויק, אבל דחיתי איזו פגישה איתה, ולא הגעתי למועד המחודש. אני לא בטוח שהיא ממש שמה לב. אפשר לשמוח עליהם שהם לא ממש יצרו קשר איתך. אני לא מרגיש חסר גדול, בכלל בתקופה האחרונה איתה, במיוחד בפעם האחרונה, בה לא היה לי משהו להגיד והיא פשוט קיצרה את הפגישה, היא די נמאסה עליי. יכול להיות שזה עוד תסמין מההימאסות הכוללת של אנשים עליי, אחרי תקופה מסוימת. אני לא חושב.
אני כן חושב שצריך מרחק, מרחק שיגרום לאיזה געגוע, לתחושה של חסר. אני שונא קרבה מעיקה, אבל בכל זאת מגיע אליה בקלות. אני חושב על איך אפשר לפתור את זה - איך לפזר את התלות המעיקה שנוצרת לפעמים.
יש אור בחוץ, אבל די חשוך כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
