מסיבה. מוזיקה טובה, מעברים שידעו ימים טובים יותר, קהל נאה, אני, חבר שלי, משקפיים בכיס, תנועת ראש ימין ושמאל, הזזת אגן, רוקדים, סקס? נשיקה? מעולם לא.
אולי אני לא מהחומר המתאים, אבל זה מכה בי כמו מוט ברזל עצבני. השיחה עם החבר, אחרי שהוא כמעט התפשט לגמרי במועדון עם בחור שהוא לא באמת מכיר, אחרי שהוא היה מושא בהיות וחיכוכים, ואני? כלום.
אין לי בעיה איתו, יש לי בעיה עם מה שאני רוצה, אני לא יודע אם זה זה, אני לא יודע מה בדיוק חסר. אני יודע שהשתפרתי, כלומר, עכשיו אני אוהב את עצמי יותר, המשקפיים החדשים, הגזרה המחודשת, רק עוד קצת עבודה על הבטן. היציבה משתפרת. עדיין, אני לא חם, אף אחד לא מתנפל. אחד התנפל, בפורים, זה היה מוזר, פתאום. לא הייתי רגיל. אני לא רוצה לגדול להיות אפרורי ומריר.
אני לא חושב שזה העיקר. אני חושב שאני מעסיק את עצמי בהרבה שטויות. אין לי חזיתות לתקוף, אני מדי פעם זורק הגיגים לחלל, מקווה לתפוס משהו, ומה? אין לי מושג מה.
אני לא הולך יותר לנאוה, אני לא מצליח להעלות במשקל, למרות שבפסח בהחלט אכלתי ואני מקווה שזה ישתנה. אבל אני לא יודע אם אני באמת רוצה. אני מרגיש שאני חולה ולא מבריא, נופל וקם.
אני אוהב את החיים, אור גורם לי עדיין להתרגש, אני שונא את זה, אני מנסה להתעלם. הקשר איתו מאוד מרענן ושונה, אני שמח שזה קורה.
ולסיום, אל תלכו לראות "תחושה מוקדמת" - רעיון נחמד, אבל ביצוע כושל וצפוי בהחלט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
