להחליט החלטות זה קל, מאוד קל לפעמים, בעיקר להפוך אותן לכאן ולכאן. לבצע אותן זה קשה, אבל לפעמים הן כל כך טבעיות שנדמה כאילו מתבצעות הן בעצמן. יום כיפור תשס"ז ייזכר אצלי, ואני מקוה שהוא אכן ייזכר, כ- 25 שעות של התלבטות, תהיה ובסופן החלטות מבוקרות על מה צריך לעשות כדי שדברים שלא הייתי מרוצה מהם בשנה החולפת לא יקרו. כמו כן, מה אני צריך לעשות בשנה הקרובה, בהסתכלות כוללת על החיים שלי, לגבי נושאים נקודתיים כמו הצבא, הלימודים, השאיפות וכו'.
נשמע קצת גדול כזה, אבל עדיין, ההתנתקות הזו מהעולם, ההסגרות הכמעט מוחלטת עם עצמי (בכל זאת ההורים שלי היו שם) הועילו לי מאוד, אני אוהב את הפרטיות שלי לעיתים, וגם את האינטימיות שלי עם אנשים. תמיד חשבתי שאני מפחד מאחד על אחד, ופתאום אני מגלה אצלי את התשוקה לנושא. נכון, בקבוצה, בעיקר כאשר אני מרגיש מוחמא, אני בוער כלפיד נישא, או לפחות לא מוותר על איזה ניצוץ מדי כמה זמן.
לא צמתי, לשם הבהרה. אכלתי, כרגיל כמעט. הרגשתי שאני עושה את זה למעני, ולא למען אף אחד אחר, שזה חלק חשוב מהעניין. אני שמח שלא אכלתי. אני לא רוצה להקדים חזון למועד, אבל אני מרגיש טוב יותר. חרד לגבי המשקל, ודאי, זה לא ייעלם כ"כ מהר, אבל קצת יותר יציב.
בסוף ה"צום", התקשרתי לד'. למעשה הוא פנה אליי במסנג'ר ואני כבר החלטתי לקפוץ על העגלה והתקשרתי. 4 דקות ו- 14 שניות. לא התייפייפתי יתר על המידה, הייתי לקוני וברור. לא יילך עכשיו, לא רוצה שום דבר מזדמן, שיהיו לך חיים יפים. הבהרתי לו שהיה נראה לי מיותר לסחוב אותו עד למרכז ולהשלות אותו רק בשביל משהו כזה ולהפך. הוא הודה לי, וניסה לשכנע אותי להיפגש ולדבר מדי פעם. אמרתי לו שמנסיוני זה לא עובד וחבל לנסות. הרגשתי הקלה עצומה כשסגרנו את הטלפון.
ואז יגאל פנה אליי באייסיקיו, דיברנו קלות, אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר על אמת, מזמן לא דיברנו ונדמה שאנחנו לא מכירים יותר. הוא קפץ על הנושא והציע שאבוא אליו מיד. אם בד"כ הייתי נסוג, יום כיפור גרם לי להבין שדי לנסיגות - הסכמתי. באתי אליו, ישבנו, דיברנו, נסענו להביא את חברה שלו, והכרתי אותה לראשונה (הם ביחד כבר 10 חוד'), היה נחמד ביותר. דיברתי עם אמא שלו. היא מאוד אכפתית, אני יודע שהיא מחבבת אותי. היא תהתה לגבי העתיד, מה אני מתכנן, זו הייתה שיחת העתיד הכי נינוחה שקיימתי, וברור לי שבעתיד הקרוב צפויות לי עוד הרבה כאלה - זה מה שקורה כשקרובים לסיום פאזה בחיים, וכן כמה שמצחיק, אני קרוב לסיום הצבא.
10 חוד', או משהו בסגנון. ביום שבת נסגרו שנתיים במדויק בשירות. החלטתי שאין טעם לבכות ולהתלונן, ואין עם מי לדבר. בסוכות לא ייקלו עליי, צריך פשוט לבצע את מה שמוטל עליי, עם האחריות, אבל עם מידת אפטיות ברורה, שיבינו שנפגעתי. אני מאמין שאצליח להסתדר, זה בטח גם מה שאני אגיד לנאוה מחרתיים בפגישה שלנו, אם היא לא תידחה מסיבות עלומות.
קראתי את ה"היסטוריה הסודית" עד הסוף, ואח"כ, בחושך של ראשון בלילה עלה בגורל "אם יש גן עדן" של רון לשם. הוא מסעיר, כן, קראתי אותו כמעט עד סופו למעשהף אבל הוא מכעיס, מעציב, מקומם, מרגש - והכי גדול, הוא הזכיר לי את עוז. לא יודע אם כתבתי עליו, אני לא זוכר, שווה בדיקה. אני חושב שיש שם עדיין משהו, הוא שירת בקרבי, וחצי ספר הוא היה לי בראש, איך הוא עבר את כל זה? ועוד בארון? דאגתי לו המון פתאום. נורא רציתי לחבק אותו. להרגיש את השפתיים שלו שוב. נושא שטעון בדיקה.
אבל אין ספק, התנתקות היא קרקע פוריה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
