אני בן אדם קשה. אני לא טבעי כ"כ, אני יותר מתוכנן, אני מתחשב, מחושב, חושב, מתכנן, לומד את האופציות. קשה לי שכמסביב זה קצת אחרת. לפעמים זה מכה בי, למרות שזה ברור עוד מקודם, מרכז העולם אני לא.
למה אני מופתע כשיש לאנשים דברים אחרים לעשות? כשהם עסוקים מדי? למה אני מיד חושב דברים רעים? למה אני מייד מקשר את זה לכישלון שלי? למה מיד אני הופך להיות חסר ביטחון?
אני נוטה לכתוב כאן הכל מעט מעורפל כשאני כותב. אני עדיין חושש שמישהו שאני מכיר יקרא את זה. האובססיה הזו בעיסוק של מה ואם נותנת סיפוק כלשהו, אם כי הוא טורדני. מכיוון שאני לא מצליח להיפתח ליותר מדי אנשים ולהשקיע את כולי בהם, אני מתמקד בכמות מצומצמת, שלא תמיד נותנת פידבק מסביב לשעון, ואז אני נותר לבד.
לאחרונה התנתקתי משני חברים. אחד בגלל משהו שהוא עשה ומאוד חרה לי. והשני, מכיוון שהרוחות נושבות לכיוונים שונים. זה מותיר את עולם הקשרים החברתיים שלי מצומצם ביותר. למעשה, אני לא מצטער על זה רוב הזמן, אבל לפעמים, דווקא כן. אני מאוד מרוצה מהקשרים החברתיים שאני מחזיק, אבל תוהה מתי אוכל ליצור קשרים עמוקים נוספים. מתי אני אוכל להתמיד עם אנשים נוספים.
אני חייב להירגע, את הימים האחרונים אני מעביר בפיקים של חרדות והתרגשויות. שוב, בגלל גבר. בחור. והוא לא נמצא פה כל כך הרבה זמן, אבל עדיין. אני חרד, לא ברור לי למה. אני לא זוכר אם הייתי כל כך חרד בפעם האחרונה שיצאתי עם מישהו והייתי באמת מעוניין (כי עברו משהו כמו 10 חודשים מאז) או שהוא מיוחד. אני לא כזה בטוח. השיחות איתו, כשהן מגיעות בסופו של דבר, ויש סיבות הגיוניות לגמרי לאיחור בהגעתן כמובן, הן טובות. הן בהחלט מוציאות שדים, בהחלט. השאלה אם מחר בצהריים הם ישובו למקומם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
