|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 ושוב כאן,
זה נדמה שאני חוזר לכאן רק כששחור לי, כדי לפרוק ימים קשים, עצבים, מתחים.
לא מזמן כתבתי למישהו שאני מתכתב איתו שאני מרגיש פורם קשרים לתפארת. הייתה לי תוכנית מפוארת, מפורטת, מדוייקת ומכוונת של מה שאני אמור, רוצה, מוכן ומעוניין לעשות. להישאר במקום שהייתי בו בצבא גם כאזרח, לגור קצת בבית, לחסוך, ללמוד בת"א, לעשות X, Y ואפילו קצת Z. ואז, נדמה שהכל התחיל להתפורר.
בפברואר כבר הייתי מחוץ לבית, גר לבד בדירה שאני אוהב ומרוצה ממנה, אבל מרוששת אותי מהר מאוד.
באפריל לחמתי על תפקיד אחר במקום שהייתי בו בצבא, וביוני כבר הייתי בו, מוכן לחתום לשנה של עבודה קשה.
באוגוסט כבר ויתרתי על התפקיד במסע אחר חלומות אחרים.
באוקטובר התפטרתי מהעבודה שהתחלתי לעבוד בה אחרי הגיוס.
ועוד לא נובמבר ואני סובל מהעבודה החדשה שלי גם כן.
אני מרגיש כמו אוגר שרץ בגלגל ההוא ורק משגע לעצמו את השכל. בלי מטרה, בלי רעיון, אבוד. אני מפחד, מפחד ממה שזה אומר לגבי העתיד שלי, לגבי מי שאני עכשיו ומי שאני יכול להיות.
אני מתעקש כל פעם לחצות גבולות לא מוכרים, לחנוך איזורים חדשים, ונופל, ולא לומד.
אני לא מצטער על העזיבות, הפרידות, השינויים - אני מאמין שמכולם למדתי, ועם כולם אני שלם, אבל הפספוסים שבדרך, המקום הנוכחי - הם כל כך לא אני.
ואני ממש רוצה לבכות קצת, אבל לא יכול.
| |
 מה זה כפתורים?
אני חולה. לא יודע איך, לא יודע למה. או בעצם דווקא כן. הייתי בחוץ, היה קר, הייתי עם חולצה קצרה, במסיבה היה חם. טעות גדולה. אני צריך לזכור לקחת מעיל.
אז יש לי חום שעולה ויורד ואמא שמטריפה אותי ורוצה שאני אבוא לישון הביתה, ואני ממש אבל ממש לא רוצה. מצד שני אני רעב, והאוכל שיש לי בבית הוא לא הכי שיגעון. אז אני מתעלם ממנו. אבל איפה אני אמצא עכשיו טייק אוואי של ריזוטו, הא? :-)
הסתפרתי היום. שונה ממה שבדר"כ. רציתי שזה יהיה יותר קצוץ, אבל גם ככה זה נחמד, די קצר. אני ממש חושב שזה מתאים לי. צילמתי תמונות של עצמי בלי משקפיים, ואני חושב שעדיף לי בלי. ניתוח לא אופציה, בכלל משקפיים ישארו לפחות עד השחרור, אבל אולי עדשות? שוב? למרות שאני שונא וקשה לי? לפעמים צריך לסבול בשביל אידאל אישי - כמו בלייזר למשל.
פרחים אדומים קטנים - עוד סרט לא משהו, הפסקתי באמצע, אז אני לא בטוח איך הוא מתפתח. בכל מקרה, לקחת משהו אחר בספריית הוידאו :-).
| |
 אמצע הלילה בעיר הגדולה
מסיבה. מוזיקה טובה, מעברים שידעו ימים טובים יותר, קהל נאה, אני, חבר שלי, משקפיים בכיס, תנועת ראש ימין ושמאל, הזזת אגן, רוקדים, סקס? נשיקה? מעולם לא.
אולי אני לא מהחומר המתאים, אבל זה מכה בי כמו מוט ברזל עצבני. השיחה עם החבר, אחרי שהוא כמעט התפשט לגמרי במועדון עם בחור שהוא לא באמת מכיר, אחרי שהוא היה מושא בהיות וחיכוכים, ואני? כלום.
אין לי בעיה איתו, יש לי בעיה עם מה שאני רוצה, אני לא יודע אם זה זה, אני לא יודע מה בדיוק חסר. אני יודע שהשתפרתי, כלומר, עכשיו אני אוהב את עצמי יותר, המשקפיים החדשים, הגזרה המחודשת, רק עוד קצת עבודה על הבטן. היציבה משתפרת. עדיין, אני לא חם, אף אחד לא מתנפל. אחד התנפל, בפורים, זה היה מוזר, פתאום. לא הייתי רגיל. אני לא רוצה לגדול להיות אפרורי ומריר.
אני לא חושב שזה העיקר. אני חושב שאני מעסיק את עצמי בהרבה שטויות. אין לי חזיתות לתקוף, אני מדי פעם זורק הגיגים לחלל, מקווה לתפוס משהו, ומה? אין לי מושג מה.
אני לא הולך יותר לנאוה, אני לא מצליח להעלות במשקל, למרות שבפסח בהחלט אכלתי ואני מקווה שזה ישתנה. אבל אני לא יודע אם אני באמת רוצה. אני מרגיש שאני חולה ולא מבריא, נופל וקם.
אני אוהב את החיים, אור גורם לי עדיין להתרגש, אני שונא את זה, אני מנסה להתעלם. הקשר איתו מאוד מרענן ושונה, אני שמח שזה קורה.
ולסיום, אל תלכו לראות "תחושה מוקדמת" - רעיון נחמד, אבל ביצוע כושל וצפוי בהחלט.
| |
דפים:
| כינוי:
Rain Maker
בן: 39
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
