I Might B The 1

נדמה שאתמול בערב נשבר מחסום. לראשונה מאז אוקטובר יצאתי לדייט אמיתי. בחור, אני, סרט, גלידה, שיחה, נשיקה שהתפתחה לקצת יותר, ניסיון כושל לצאת מהקניון, נפילה על התחת, כאבים. אתם יודעים, בנוהל :-).

אחרי כמה וכמה שיחות עם בחור מאטרף, הדברים הבשילו אחרי שהתבטלו פעמיים, וקבענו לראות "יוקרה" יחד. הסרט נשמע נהדר, והבחור, מתוחכם מספיק כדי שיהיה טוב לראות את הסרט איתו. הבחור אמריקאי שלא יודע עברית בכלל, אז היה את היתרון של תרגול האנגלית כמובן. מאידך, חצי מהזמן הרגשתי קצת נחות מדי, וללא אנגלית מספקת. אבל הסתדרנו.

הכל היה די בסדר, אולי חוץ מגלידת הסניקרס שהייתה בינונית ביותר, עד שהתנשקנו. היה נחמד, לא רע בכלל, אבל משם זה הפך להתמזמזות די לוהטת שגרמה לי לתהות אח"כ לאן אני רץ. זה כאילו אני מפחד שהוא לא ירצה להיפגש שוב, ואני רוצה לחוות כמה שאפשר בפעם אחת. אני חושב שאני צריך עוד לעבד ולחשוב על זה, מחר אני נפגש עם נאוה, רשמתי לעצמי לדבר איתה על זה. פעם ראשונה שאני עושה רשימה לקראת הפגישה איתה. קטנה, אבל עדיין.

אבל אז, כמו בכל קסם טוב, הגיע ה"שינוי", ניסינו לצאת מהקניון ובעצתו של הגרינגו טיפסתי על גדר, שהייתה פחות יציבה מקליסטה פלוקהרט (אלי מקביל) ברוח. נפלתי. החזקתי בגדר למעלה, אז מנעתי נפילה רצינית, אבל קיבלתי מכה בישבן, והייתה איזו טראומה לאיזור הגב התחתון, וקצת נבהלתי וגרמתי לו להרגיש אשם בזה. לא יצאתי הכי בסדר, ומאסמס שהוא שלח לי אח"כ הבנתי שהוא נפגע קצת. התנצלתי באסמס חזרה, אבל לא נראה לי שזה עבד. בכל מקרה, עוד נדבר ונראה מה קורה עם זה.

אבל הקסם יצא לא משהו בסופו של דבר, ה"יוקרה", הייתה נסיעה במונית שירות חזרה לנתניה עם נהג ערבי מעשן וכעוס. היה בהחלט ייחודי, עם זאת.

להחליט החלטות זה קל, מאוד קל לפעמים, בעיקר להפוך אותן לכאן ולכאן. לבצע אותן זה קשה, אבל לפעמים הן כל כך טבעיות שנדמה כאילו מתבצעות הן בעצמן. יום כיפור תשס"ז ייזכר אצלי, ואני מקוה שהוא אכן ייזכר, כ- 25 שעות של התלבטות, תהיה ובסופן החלטות מבוקרות על מה צריך לעשות כדי שדברים שלא הייתי מרוצה מהם בשנה החולפת לא יקרו. כמו כן, מה אני צריך לעשות בשנה הקרובה, בהסתכלות כוללת על החיים שלי, לגבי נושאים נקודתיים כמו הצבא, הלימודים, השאיפות וכו'.

נשמע קצת גדול כזה, אבל עדיין, ההתנתקות הזו מהעולם, ההסגרות הכמעט מוחלטת עם עצמי (בכל זאת ההורים שלי היו שם) הועילו לי מאוד, אני אוהב את הפרטיות שלי לעיתים, וגם את האינטימיות שלי עם אנשים. תמיד חשבתי שאני מפחד מאחד על אחד, ופתאום אני מגלה אצלי את התשוקה לנושא. נכון, בקבוצה, בעיקר כאשר אני מרגיש מוחמא, אני בוער כלפיד נישא, או לפחות לא מוותר על איזה ניצוץ מדי כמה זמן.

לא צמתי, לשם הבהרה. אכלתי, כרגיל כמעט. הרגשתי שאני עושה את זה למעני, ולא למען אף אחד אחר, שזה חלק חשוב מהעניין. אני שמח שלא אכלתי. אני לא רוצה להקדים חזון למועד, אבל אני מרגיש טוב יותר. חרד לגבי המשקל, ודאי, זה לא ייעלם כ"כ מהר, אבל קצת יותר יציב.

בסוף ה"צום", התקשרתי לד'. למעשה הוא פנה אליי במסנג'ר ואני כבר החלטתי לקפוץ על העגלה והתקשרתי. 4 דקות ו- 14 שניות. לא התייפייפתי יתר על המידה, הייתי לקוני וברור. לא יילך עכשיו, לא רוצה שום דבר מזדמן, שיהיו לך חיים יפים. הבהרתי לו שהיה נראה לי מיותר לסחוב אותו עד למרכז ולהשלות אותו רק בשביל משהו כזה ולהפך. הוא הודה לי, וניסה לשכנע אותי להיפגש ולדבר מדי פעם. אמרתי לו שמנסיוני זה לא עובד וחבל לנסות. הרגשתי הקלה עצומה כשסגרנו את הטלפון.

ואז יגאל פנה אליי באייסיקיו, דיברנו קלות, אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר על אמת, מזמן לא דיברנו ונדמה שאנחנו לא מכירים יותר. הוא קפץ על הנושא והציע שאבוא אליו מיד. אם בד"כ הייתי נסוג, יום כיפור גרם לי להבין שדי לנסיגות - הסכמתי. באתי אליו, ישבנו, דיברנו, נסענו להביא את חברה שלו, והכרתי אותה לראשונה (הם ביחד כבר 10 חוד'), היה נחמד ביותר. דיברתי עם אמא שלו. היא מאוד אכפתית, אני יודע שהיא מחבבת אותי. היא תהתה לגבי העתיד, מה אני מתכנן, זו הייתה שיחת העתיד הכי נינוחה שקיימתי, וברור לי שבעתיד הקרוב צפויות לי עוד הרבה כאלה - זה מה שקורה כשקרובים לסיום פאזה בחיים, וכן כמה שמצחיק, אני קרוב לסיום הצבא.

10 חוד', או משהו בסגנון. ביום שבת נסגרו שנתיים במדויק בשירות. החלטתי שאין טעם לבכות ולהתלונן, ואין עם מי לדבר. בסוכות לא ייקלו עליי, צריך פשוט לבצע את מה שמוטל עליי, עם האחריות, אבל עם מידת אפטיות ברורה, שיבינו שנפגעתי.  אני מאמין שאצליח להסתדר, זה בטח גם מה שאני אגיד לנאוה מחרתיים בפגישה שלנו, אם היא לא תידחה מסיבות עלומות.

קראתי את ה"היסטוריה הסודית" עד הסוף, ואח"כ, בחושך של ראשון בלילה עלה בגורל "אם יש גן עדן" של רון לשם. הוא מסעיר, כן, קראתי אותו כמעט עד סופו למעשהף אבל הוא מכעיס, מעציב, מקומם, מרגש - והכי גדול, הוא הזכיר לי את עוז. לא יודע אם כתבתי עליו, אני לא זוכר, שווה בדיקה. אני חושב שיש שם עדיין משהו, הוא שירת בקרבי, וחצי ספר הוא היה לי בראש, איך הוא עבר את כל זה? ועוד בארון? דאגתי לו המון פתאום. נורא רציתי לחבק אותו. להרגיש את השפתיים שלו שוב. נושא שטעון בדיקה.

אבל אין ספק, התנתקות היא קרקע פוריה...

זה נשמע יותר דרמטי ממה שזה אמור להישמע, אבל לא נורא. כזה אני. יותר מדי דרמטי, דופק את הצד בשולחן בטעות, מרים ידיים על ארון תמים שעומד ליפול. כזה אני, קצת מוזר.

אתמול עשיתי משהו שאני לא רגיל לעשות, למעשה, אני לא חושב שעשיתי מעולם. לצאת עם שני בחורים ביום אחד. ד' ונ'.  למרות שזה לא היה מתוכנן מראש, כך יצא והמטרה הייתה להביא את שתי מערכות היחסים האלה לנקודה כלשהיא בה אני יכול להחליט מה אני רוצה ואיך לממש את זה.

נפגשתי עם ד' ראשון, אספתי אותו וראינו את "ימים קפואים" בסינמטק. הסרט היה נהדר, וכשהסרט נהדר אני חייב להתרכז בו. 90 דקות מרוכזות של מתח ואדרנלין, עלילה מעט הזויה ולא ברורה, צילום נהדר, עם הרבה משמעות, סיפור שגורם לראש לעבוד יותר מהרגיל. פשוט עבודה איכותית. הפריע לי שהוא, למרות שטען כי הוא נהנה מאוד מהסרט, היה עסוק בנסיונות לגעת בי, זה היה די מציק, והוא המשיך למרות שלא שיתפתי פעולה.

אחרי זה הצעתי לו ללכת לאונמי. למרות שהוא טען שהוא אוהב סושי, הוא מעולם לא היה בסושי בר, וגם לא אכל עם מקלות אכילה. כל ההתנהלות שלו הייתה מוזרה, הוא זרק משפטים כמו "אני מצטער שאנחנו במסעדה, ככה אני לא יכול לנשק אותך" ולפני כן ובמהלך הארוחה הוא אמר כל הזמן (הפסקתי לספור בשלב מסוים) כמה הוא התגעגע אליי, וזה הרג אותי איך הוא מסוגל לקשור קשר כ"כ מהר, על בסיס הכרות ראשונה וכמה שיחות טלפון...

בשלב כלשהו, הגעתי למסקנה שזה לא זה, אולי בשלב שהוא ממש לא עשה לי נעים כשראיתי אותו אוכל?! לא עקרוני כרגע, פשוט לא מתאים, לא הטיפוס שמדבר אליי. הלכנו לאוטו שלי, בזמן שבסימוס קליל סגרתי עם נ' פגישה כשעה אח"כ. מדבר לדבר, התחלנו להתנשק באוטו, בכלל לא התכוונתי. ואז, למרבה הבושה, גיליתי שאני נמשך לאובייקט מאוד מסויים בו שמפריע לי להגיד לו שזה לא זה. ואכן, לא אמרתי. וכך נפרדנו, כשאני בעיקר מאוכזב.

מעצמי.

החלטתי שנ' חייב לי קינוח, וגם פעם שלישית גלידה. אחרי שאמרנו להתראות קלטתי שאתמול, בדיוק לפני חודש, נפגשנו לראשונה. מאז נפגשנו רק 3 פעמים, וזה היה בסיס הסוף. למרות שהגלידה (פיסטוק לי, קרם עוגיות לו והוא לא הבין איך אני יכול לאכול בכוס ולא בגביע) הייתה טעימה, והשיחה כתמיד, נעמה, הוא ואני הסכמנו על דבר פשוט - זה לא הזמן, יש משהו רע בתזמון. אולי בפעם אחרת, ביום אחר. נהננו.

הדבר ששימח אותי, היה העובדה שיכולתי להיות פתוח איתו ואמרתי כל מה שהפריע לי. בדר"כ, אני משאיר דברים בבטן, אבל כאן שטחתי הכל, לא בצורה רגשנית, אלא את הדברים החשובים בנקודות. הוא התפלא בחלק מהדברים, הסכים באחרים. אמר שאפילו יאמץ חלק.

מהסיפור הזה, כמה מוזר, יצאתי די מרוצה.

מעצמי.