I Might B The 1

המדינה התחלקה לשלושה מחנות בסוף השבוע הזה. המחנה הגדול מכולם, האדיש, שריר בעמדתו לא משנה רבות לדיון הזה, אך משנה רבות לעתיד המדינה. אלה אנשים שלא נראה כי יתקוממו מול השתלטות של גורמים לא ידועים על מוקדי הכוח במדינה. השניים האחרים היו בעד יוזמת גאידמק ונגדה.

מה בעצם גאידמק עשה? מה הוא עושה בתקופה האחרונה? הוא קנה קבוצת כדורגל, הוא קנה תחנת רדיו, הוא בנה עיר אוהלים לתושבי הצפון, הוא שלח את ילדי שדרות לאילת. הוא קונה אותנו, אט אט, במתנות קטנות כגדולות, בכסף ובסיוע שהמדינה לא תמיד נותנת בזמן. הוא מנצל את החולשה הבולטת של המנהיגות בקדנציה הזו, את החוסר הבולט בה, ולאט לאט תופס מקום שלא לו במפה הפוליטית.

הוא מוכר לנו אשליה. אנחנו לא יודעים מי הוא, אותו נסיך מסתורי שמגיע מרוסיה, מאיפה מגיע הכסף שלו, מה המטרות שלו, מה הכוונות שלו. ואנחנו? קונים, ועוד בסיטונאות. אם יש דבר שאני מוכן להאשים בו את ה"ישראלי" בפה מלא הוא עצלנות, ונהנתנות. גם כשהילדים רעבים אנחנו מעשנים, גם כשאין כלום במקרר אנחנו לובשים תכשיטים ורואים כבלים. חיים על אוויר, על דברים שלא קיימים.

תצביעו בשביל גאידמק? קדימה. למען האמת, למרות שאני לעולם לא אעשה זאת, אני יכול להבין את המצב של אלה שכן יצביעו, הרוב האדיש, הבלתי מפוכח, שלא רואה את המפה לעומקה, ולא רואה מעבר לאופק הקרוב. איזו אג'נדה הציגה קדימה? איזו אג'נדה מציג אהוד אולמרט? מה שהייתה האסטרטגיה שלו עד למלחמת לבנון, קרסה לחלוטין וכרגע הוא בקרב השרדות מעיק, בעיקר על גב האזרחים שלו. גאידמק לא רחוק ממנו על הנייר, למעשה דווקא מאוד, דווקא כן. מתארים אותו כ"נסיך", כפילנתרופ אדיר, מעליבים את הצרפתים שהוא מבוקש בארצם, צוחקים על אנגולה שממנה הגיעו כספיו האדירים. אנחנו יודעים מה הוא יעשה? אנחנו מוכנים להפקיד את יהבנו בידי אדם שמבוקש באירופה? בידי אדם שלא ברור מאיפה הגיע הונו? בידי אדם שלא ברורה מטרתו? אנחנו מחפשים אולי שלטון אוטוריטרי?

המדינה הזו נותרה ללא רועה, כך שמעתי היום. אולי. שרון ורבין לא כאן, בן גוריון ובגין מזמן כבר לא. והשאר? מי זוכר את השאר? אנחנו נאלצים להתנחם בביבי ולהסתפק, לשכוח עד כמה הוא היה גרוע, עד כמה אנשים זעקו ברחובות, עד כמה הוא הביא אנשים לחרפת רעב. אנחנו והוא שוכחים את הסכמי וואי, את השיחות עם הסורים, את הכל - למען אג'נדה ימנית שצמחה פתאום ומתחברת לאפי איתם - כן, כן, בואו נחסל אותם.

הצלחנו גם לשכוח כמה ברק היה נוראי, הבידוד, העובדה שהוא לא שיתף אף אחד באף החלטה. את כך שלא הייתה לו הכריזמה והכוח הדרושים להנהיג מדינה. למעשה, הוא די מזכיר לי את הרמטכ"ל הנוכחי. מלא כישרון על הנייר, ובפועל הדברים לא עובדים. החלטות נעשות בלי התייעצויות אמיתיות, הוא שומע אבל לא מקשיב, כמו שצוטט האלוף אודי שני בטקס הפרידה ממנו. אנחנו מעלים את ברק על נס, כמושיע העבודה, כמושיע הממשלה הנוכחית. כקונטרה מנצחת לפרץ.

אנחנו אוהבים פתרונות קלים, בלי לעבוד, בלי לוותר. אנחנו לא מאמינים בפשרות אמת, כי אנחנו לא רגילים להפסיד. ישראל הקטנה והחזקה, אנו חיים על המיתוס הזה - אנחנו נשמיד את איראן, עם מה? למה? בגלל כמה מטורפים?

אנחנו אוהבים פתרונות קלים. אנחנו לא רואים קדימה, אנחנו לא בודקים תוצאות. גשרים נופלים, אולמות מתרסקים על אורחיהם, בניינים יקרסו, אבל אנחנו רק מקימים ועדת חקירה או בדיקה שאף אחד לא יתייחס לתוצאותיה.

אנחנו אוהבים פתרונות קלים. גאידמק הוא כזה. קדימה.

קחו אותו.

כל מי שמכם ביקר פעם באטרף בטח יודע שבעמוד הראשי יש תמונות של האנשים שחוגגים יום הולדת באותו יום. מי שמנוי כבר מספיק זמן, יש לו תמונות, והיה לו יום הולדת בוודאי מכיר את התופעה שהוא מוצף בברכות, במיוחד כשהוא חוגג ימי הולדת "צעירים" או בעל תמונות פוטוגניות.

גם לי יש תמונות שם, לא משנה איך ולמה וכמה, אבל גם אני קיבלתי אי אילו ברכות יום הולדת. בין הברכות הייתה גם ברכה לא ממש נעימה שכללה ציור גס של זיון, כששאלתי לפשר הציור, קיבלתי הסבר די מצ'וקמק מהבחור בן ה-50 בערך ששלח אותה. הכרטיס שלו לא היה מעניין דיו לשיחה רצינית, אז ניסיתי לנפנף את האדם בקלילות. בעודנו משוחחים קלות על כלום, רונה התקשרה, ופניתי מן המחשב כדי לדבר איתה.

כשחזרתי, כ- 15 דקות אח"כ, בכל זאת, ברכת יום הולדת בטלפון יכולה להתארך, גיליתי להפתעתי 7 הודעות מאותו אדם מדובר, מדרדרות ברמתן מהודעה להודעה. אבל השיא היה כשהוא חשב שאני מתעלם ממנו, בהודעה הלפני אחרונה וזיכה אותי בהודעה (אחרונה) ססגונית שכללה ביקורת על כמות השיער על ראשי, צבע שיניי, גוון חיוכי, והתרשמות כוללת שלו ממני - שאני דביל.

רציתי להגיב בצורה כלשהיא, הייתי חייב, אבל הפלא ופלא, הבחור שהצהיר בכרטיסו שהוא לא מאמין ברשימות שחורות כי הוא אנושי, מצא את עצמו מכניס אותי, לרשימה השחורה. כלומר, נחסמתי ונשללה ממני אפשרות התגובה.

כמה לא דמוקרטי.

מזמן לא הייתי כאן, ועכשיו פתאום הנושא בוער, לא פתאום - הוא תמיד היה על אש קטנה, אבל נראה כאילו מישהו הוסיף המון עצים - פתאום, והאש מאוד גדלה.

תחילה, גילוי נאות, אני לא הולך למצעד. אני רוצה, אבל שרשרת של אירועים, כאשר המרכזי בהם הוא ההבטחה לאמא, הלא כל כך בבריאות תקינה, שלי הכריעו את הכף לכיוון העובדה שנשארים בבית. למרות זאת, אני חושב שמותר לי להביע דעה, ומי שחושב אחרת, תמיד יכול להביע את זה בתגובה, או לחילופין להתמרמר בצד.

אני חושב על המשמעויות מהביטול של המצעד, זה הדבר הראשון שעולה בראשי. אני לא מדבר על הדברים הבסיסיים כמו הורדה מסדר היום את האג'נדה הלהט"בית ואת הנושאים שחשובים שלנו, אלא על דברים עמוקים יותר - תהליכים שיקבלו חיזוק ויהפכו למרכזיים בחברה - תפיסת מושכות השלטון והכוח ע"י קבוצה מצומצמת של אנשים.

אז לא יהיה מצעד, החרדים השיגו את שלהם, אף אחד לא לא יצעד בעיר הקדושה מכולן וכן הלאה. מה זה אומר לחרדים? הנה, קבצו כוחות, ותוכלו לקבל את מה שתרצו - אין מצעד, ומכאן הגבול נפרץ - הרי אמהות חד הוריות גם הן סטייה מהנורמה, ומה עם החילונים, והעובדה שעדיין יש הומואים במקומות אחרים. אני לא זועק לשמיים על קונספירציה, אלא פשוט בא ומנסה להבהיר שאי אפשר לנהל מדינה לפי אג'נדה של קבוצה מצומצת ובעלת אינטרס מובהק ומצומצם - לפחות לא מדינה דמוקרטית.

אני מניח שאי שם בשנות ה- 50 וה- 60, ניסו להרגיע את השחורים, ולהגיד להם שהאלימות מסוכנת, שלא שווה להם להתנגד - שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר. אבל הם לא שתקו, חלקם. הם קמו והתקוממו, האישה שלא הסכימה לפנות את מקומה באוטובוס, מרטין לותר קינג שנרצח בשל מאבקו. אף אחד לא אומר שצריך להיות מוות כדי שמשהו יקרה, אבל אם אתה מאמין בעקרונות שלך, הפחד צריך להיות משני, ולא השולט.

האם אנחנו מוכנים שהחיים שלנו יישלטו ע"י פחד? האם אנחנו מוכנים לזה שקבוצה שאינה מכבדת את ערכי הדמוקרטיה, או את הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת - תקבע לנו סדרי יום ועולם?

אני לא, כרגע על הנייר, בעתיד גם בפועל.

מקווה מאוד שיהיה מצעד, מקווה עוד יותר שיעבור בשלום. אנחנו זקוקים לכך. באמת.