The Life

הם הקיפו אותו. אחד מהם התקרב, אותו אחד כמו תמיד, הגדול והחזק מביניהם, המנהיג, והתגרה בו. אור סבל את ההתגרויות האלה, אך לא עוד, הפעם הוא היה מוכן. ממעמקי כיסו אור שלף סכין דמוי אולר הפועלת ע"י קפיץ, ולחץ על הכפתור המפעיל את הקפיץ. הקפיץ הופעל והסכין נשלפה בנקישה חדה. המנהיג ראה את הסכין וכמו שאר חבריו, לא נע. הם עדיין היו רבים וגדולים יותר מאור, ידעו, נותנים אחד לשני ביטחון מדומה, כאילו ביחד הסכין לא תוכל לחדור דרכם, אך בכל זאת שמרו על מרחק. הילד התרחק, נתקל בחבריו בגבו, בעוד אור התקרב אליו עם אי שפיות בעיניו וסכין שלופה בידו. אור חייך חיוך טרוף. הוא הרגיש בשליטה, אך הוא ידע שהיא מעורערת, תנועה אחת לא נכונה ואלה ינצלו את ההזדמנות ויתקפו בכל מרצם. אור התקרב אליהם, וראה בזווית עיינו משהו נוצץ נשלף מכיסו של אחד מהם. יש להם סכינים משל עצמם הבין, הזמן אוזל. אור תקף בהפתעה, במהירות. זה היה בדמו, ידע, לתקוף במהירות, בכוח. הוא גבר המנסה להגן על עצמו מחיות טרף במעבה הג'ונגל, ובג'ונגל רק האינסטינקטים מנחים אותך. ידו של אור נשלחה קדימה וגרמה לסכין להינעץ בבשרו של המנהיג בעודו מנסה לגונן על עצמו בידיו. הסכין חדרה בין חיבורי הצלעות, פוגעת באיברים יקרי ערך, יקרים לאין שעור. דם חם נטף מידו של אור על האספלט הקר והשחור. אור הסתכל על הבעת פניו המבועתת של אותו אחד וחייך חיוך ארוך שחשף את ניבי שיניו, ניבים של זאב הנועץ אותם בבשר טרפו. סוף כל סוף הוא הרגיש משוחרר, כאילו הסיר מעל עצמו עול עתיק יומין שרבץ על גבו באין מפריע מזה זמן רב. ובהרגישו קל יותר, שלף את הסכין החמה כעת מגופו של המנהיג והכניסה שוב בכוח ובמהירות במקום אחר, חיוני ופגיע לא פחות. חוזר על אותה פעולה שוב ושוב, עד שהרגיש דקירה בצד גופו השמאלי, ובבא בעת הרגיש גם אגרוף חובט בסנטרו ובעיטה מוטחת בברכו, מפצחת את רגלו לשתיים. לא אחרה לבוא גם בעיטה אחרת, פוגעת בפרצופו בדרכה ומותירה כמה שברים אחריה. שברים, ידע אור, שכמו כל שאר גופו, לא יזכו להתאחות לעולם. אך רווח לו. הוא השיג את מטרתו - חיסל את חיית הטרף הזו שאיימה עליו ופצעה אותו זמן כה רב. הוא השיג את נקמתו. אך אט אט, כשחוסר ההכרה זחל במעלה גופו, מלווה בשיתוק איברים שונים שנבע מהמהלומות בלתי פוסקות שנחתו על גופתו, חשב אור – מה תחשוב עלי אימי לכשיוודע לה שהפכתי בעצמי לחיית טרף, שמצאה את מותה בשיניו של טורף אחר?

אור לא חייך יותר. פניו לא הראו אף הבעה כשהמוות נטרל את מוחו ועצם את עיניו. רק ניביו בצבצו מבין שפתיו, מכוסים בדמו שלו.